הקדמת נסיעתו של ראש הממשלה לוושינגטון בשבוע יצרה תחושת בהילות מובנת: אם בנימין נתניהו לא יכול לחכות שבעה ימים תמימים כדי לפגוש את נשיא ארה"ב כמתוכנן, אולי הוא יודע משהו על השיחות עם איראן שמצריך שינוי חד בלו"ז. להבדיל מיליוני הבדלות - וממילא אין לדעת מה באמת קורה בחדר - זה מזכיר כיצד נתניהו המריא פעם בדחיפות לרוסיה, כדי לבקש מפוטין שלא ישלח טילי הגנה מתקדמים לאיראן וסוריה.
אולם כך או אחרת, המתיחות הבלתי נסבלת מול איראן, שמחוללת מצוקה לא מספיק מדוברת כי אנשים משום מה צריכים קצת ודאות בחיים שלהם (ועוד אחרי שנתיים מטורללות), מאירה בגוונים אחרים לגמרי את האופוריה שנשפכה מנתניהו והלאה (כולל בקרב רבים ממתנגדיו) רק בחודש יוני האחרון. "הסרנו שני איומים קיומיים מידיים", התגאה נתניהו בסופם של 12 הימים של מבצע עם כלביא, בהתייחסו לתוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים. החסידים אמרו ש"ככה נראה ניצחון מוחלט" ולעגו ל"אייתוללות או חתולות". פרשן נלהב הצהיר על "פירוקו בפועל של מערך הטילים הבליסטיים, שייקח שנים לשקמו". מתנגדי השלטון הסתפקו במחמאות מפליגות לצה"ל ולמוסד.
אמנם הזמן טס כשמתענגים, אבל בקושי חלפה חצי שנה. והנה ראש הסגל של נתניהו בערוץ 14, יעקב ברדוגו, שב ומכתיר את מערך הטילים הבליסטיים וגם את ארגוני הפרוקסי (למשל חיזבאללה, שגם הוא כביכול הובס בלבנון) בתואר "איום קיומי לא פחות מהגרעין". שאלו את עצמכם ביושר: כששמעתם את נתניהו מדביק בחגיגיות את החותמת "הוסר" מעל פרויקט צבאי בשווי מיליארדים, האם ציפיתם שבתוך פחות משנה הוא יוגדר שוב כ"איום קיומי"? האם זה לא אומר שלכל הפחות צריך לשאול מה תהיה המטרה הפעם, האם אכן ניתן להשיג אותה וכמובן באילו מחירים, בהינתן שמי שישלם אותם (בגוף, בנפש, בכלכלה) יהיה הציבור?
ובכן, כנראה שלא, כפי שלא נרשמה ספקנות בריאה לאחר הפרסומים של נדב איל בעיתון זה וגם לאחרונה בכתבה ב"עובדה", שציירו תמונה קודרת של עשור אבוד במאבק להחלשת איראן: סכומי עתק ירדו לטמיון ובכל זאת משטר קיצוני ואכזרי עמד כפסע מהשגת יכולות השמדה. לא עזרו גם המסמכים והראיות שהצביעו על כך שישראל יצאה למלחמה ללא ודאות שארה"ב תצטרף לחלק המכריע שלה בכל הקשור לתוכנית הגרעין, וממילא עדיין לא ברור אם קיימת התאמה מלאה בין ההצהרות החותכות של טראמפ לבין המציאות. ועדיין, יותר קל למצוא נפט באולפנים של ערוצי הטלוויזיה מאשר קולות חלופיים למקהלת ה"נו, תתקוף כבר". בינתיים מתרגלים לשגרה חדשה ומאוד בריאה: יום פאניקה, יום לא, יום "זה לא יקרה בגלל הסופרבול", יום "זה כן יקרה כי שרה ויאיר לא חזרו ממיאמי" וכדומה.
עינב שיףיש לא מעט סיבות לכך שהשיח האסטרטגי בנושא כל כך דל: אופוזיציה שמורכבת בעיקר מגנרלים במיל' ודמויות שחייבות להיראות כמה שיותר לוחמניות, תקשורת מיינסטרים שלא פוחדת להיכנס בשלטון והעומד בראשו אך עדיין נרתעת מאוד מביקורת נוקבת על מערכת הביטחון (בוודאי אם הביקורת תוהה על כדאיותה של מלחמה ולא "מתי כבר ניכנס בהם"), וגם כי באמת לא נעים להודות שאחרי הבכחנליה מגיע ההנגאובר. איכשהו המסקנה בישראל היא שעדיף להמשיך לשתות.
