אלימות פוליטית הייתה תמיד חלק מנוף החיים שלנו: "פלוגות הסדר" ששלחו בן-גוריון וטבנקין להכות אנשי בית"ר שלא הצטרפו לשביתות ההסתדרות, רצח ארלוזורוב, הירי על אלטלנה ורצח רבין הן רק מקצת הדוגמאות. ואולם בשנים האחרונות האלימות התגברה. הסכסוך הנמשך בין אליטות מקצועיות, משפטנים, טייסים ועובדי מדינה בכירים מצד אחד, ובין כוחות עממיים ומנהיגים פופוליסטים מצד שני, אשר חופף בחלקו שסעים עדתיים, מעמדיים ואידיאולוגיים, מקצין והולך.
מאז סוף שנות השבעים, בסמוך לאבדן ההגמוניה השלטונית של מפלגות השמאל, חשופים המוסדות הנבחרים של המדינה - הכנסת והממשלה, לקמפיין דה-לגיטימציה מתמשך. מאז אמצע שנות התשעים, משזכתה האליטה המשפטית הבלתי-נבחרת בסמכויות שלטוניות שאינן נתונות למקבילותיה באף מדינה דמוקרטית, גם היא הפכה מטרה למתקפות פרועות. צירוף נסיבות אומלל – התפתחויות חברתיות דומות לשלנו ברמה הגלובלית ואופורטוניזם של פוליטיקאים מקומיים, הביא לאובדן עכבות. חברי כנסת, המוזמנים לדיון בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט, קופצים על שולחנות הוועדה. אחרים – מתפרצים למחנות צבא או מתפרעים באולמות בית משפט. המונים חוסמים לזמן ארוך צירי תנועה מרכזיים, מציתים אש בדרכים או בפחים ותוקפים בנורים את בית ראש הממשלה. וועדי עובדים משביתים את המשק בניגוד לחוק, ומנהיגי מחאה קוראים לסרבנות. קיצוניים בשני הצדדים קוראים לצד האחר "בוגד", מייחלים להתערבות מעצמות זרות, רומזים שראוי לסלק בכח מנהיגים, פוגעים בקרובי משפחה של פוליטיקאים, ביועצים משפטיים, עיתונאים וניצולי שואה בסוף העשור התשיעי לחייהם (כגון הרב טאו והנשיא ברק). איש באיש ואיש ברעהו ירהבו.
בפועל, גבולות השימוש הנסבל באלימות רחבים קמעא מגבולות המשפט הפלילי. מחאה פוליטית מצדיקה לפעמים הימנעות מאכיפת חוק במקרים של אלימות מתונה, כגון חסימה זמנית של כביש או פגיעת-מה בפרטיות של בני משפחה של פוליטיקאים, אבל לא במקרים של אלימות חמורה יותר, כגון זריקת פצצות תאורה או הטרדה מינית של שוטרת. קו הגבול הוא דק וגמיש, ולכן חשוד תמיד באכיפה בררנית.
האלימות עלולה להחמיר בשנים הקרובות: באופן כללי, משום שיש לה דינמיקה מוכרת, נלמדת היטב בתורת המשחקים, של הסלמה, ובפרט, משום ששיטת המשטר השתנתה לאחרונה, כך שספק כיצד ניתן להשיבה על כנה באמצעים בלתי אלימים
האלימות עלולה להחמיר בשנים הקרובות: באופן כללי, משום שיש לה דינמיקה מוכרת, נלמדת היטב בתורת המשחקים, של הסלמה, ובפרט, משום ששיטת המשטר השתנתה לאחרונה, כך שספק כיצד ניתן להשיבה על כנה באמצעים בלתי אלימים. לפני שנתיים הכריז בית המשפט העליון כי הנורמה המנביעה את שיטת המשפט שלנו - "כלל הזיהוי", שעל פיו הציבור מזהה, כביכול, את מקורו הראשוני של הדין, היא ציות לשופטים, ולא לכנסת, לחוקה או לחוקי יסוד. ביהמ"ש, שחבריו מתמנים – בניגוד לשופטים המוסמכים לפסול חוקים בכל המדינות דמוקרטיות – ללא שליטה של המערכת הפוליטית, רואה לעצמו סמכות לפסול לא חוקים בלבד, אלא כל נורמה משפטית חרותה. מצב זה שונה מן הנהוג בכל מדינה מערבית, ואפילו מן הנהוג במדינות אקזוטיות שיש בהן "תיקון בלתי חוקתי של החוקה" (שבהן ניתן לקבוע כי התיקון לא תואם את עיקר החוקה). אם, למשל, הכנסת תקבל חוקה, על דעת כל 120 חבריה פה אחד, עומד ביהמ"ש על כך שיש לו סמכות לבטל (ברוב של 2:1 למשל) את החוקה בנימוק שהיא מנוגדת ל"תפיסות וערכי היסוד של החברה", גם ללא עיגון בטקסט מזוהה מראש.
רון שפירא, רקטור המרכז האקדמי פרסיח"צעל רקע הפצצה המשטרית המתקתקת, חשוב למסד סייגים תרבותיים שירסנו את העימות העלול להגיע. זה הזמן לחזק בכל דרך את תחושת הסולידריות, להלל גיבורים הכובשים את יצרם, להעלות על נס אוהבי שלום ורודפי שלום. אלימות מתונה כבר הייתה ולצערנו אולי תהיה, אבל חשוב לבצר את הגבולות שלעולם אין לחצות אותם.
פרופסור רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
