הפעם האחרונה שבה תקיפות מן האוויר הצליחו להכניע שלטון רודני הייתה בשנת 1999. הרקע: התנגדות גורפת במדינות המערב לטיהור האתני האכזרי שביצעה יוגוסלביה נגד המיעוט האלבני בקוסובו, אז חבל בסרביה שהשתייכה ליוגוסלביה. לאחר שכשלו המאמצים הדיפלומטיים לעצור את מעשי הטבח והגירוש בקוסובו, כוחות נאט"ו (האמנה הצפון-אטלנטית) בהובלת ארה"ב הוציאו לפועל מערכה צבאית רחבת היקף בשם "כוח מאוחד". המבצע לא כלל תמרון יבשתי ופעילות קרקעית, והתבסס כולו על תקיפות באמצעות מטוסי קרב וטילים שתכליתן השמדה מסיבית של תשתיות אסטרטגיות מדינתיות וצבאיות. לנשיא יוגוסלביה סלובודן מילושביץ' לא היה מענה למתקפה. הוא נכנע לתכתיבי נאט"ו והוציא את כוחותיו מקוסובו. כעבור כשנה וחצי, בלחצן של הפגנות ענק עממיות, נאלץ הרודן לפרוש מתפקידו. הוא סיים את חייו בתא כלא בהאג, הולנד, במהלך משפטו בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
27 שנים לאחר מכן, מנהיגים פוליטיים ומפקדי צבא בכירים ברחבי העולם מתלבטים האם ניתן לגזור גזירה שווה בין הפעולה המוצלחת נגד מילושביץ', לבין פעולה דומה נגד המשטר באיראן.
המבצע של נאט"ו להצלת קוסובו לא היה מהלך בודד בסגנון הפעולה האמריקאית בוונצואלה בינואר האחרון. גם לא מלחמה של 12 ימים בדומה למבצע "עם כלביא". ביוגוסלביה, ההפצצות הכבדות מן האוויר, ושיגור טילי השיוט מצוללות על-ידי ארה"ב ובריטניה, התקיימו לאורך 77 ימים רצופים. יותר מ-1000 כלים אוויריים השתתפו במערכה. אמנם חילות האוויר והים של הצבא האמריקאי ביצעו את רובה המכריע של הפעילות המבצעית, אבל מדינות רבות נוספות נטלו בה חלק פעיל: בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, ספרד ועוד נוספות. נראה שזה איננו המצב במקרה האיראני. הנשיא טראמפ לא מבקש לכונן קואליציה בינלאומית רחבה שתתעמת חזיתית עם הצבא האיראני. ממילא אין לו כוונה להישאב למערכה ארוכה, ועל פי התקשורת האמריקאית, הנחייתו למערכת הצבאית היא להביא בפניו הצעה לפעולה "מהירה ומכרעת".
האם בתנאים אלה, שאינם תואמים את הגישה שהציגה ארה"ב במלחמה בבלקן, יוכל הצבא האמריקאי, באמצעות מערכה צבאית ממוקדת וקצרה יחסית, ללא שימוש בכוחות קרקעיים, לכפות על המשטר האיראני היענות לדרישות שנדחו על ידו מזה עשרות שנים או להכין את הקרקע לחידוש המחאה העממית שתביא בהמשך הדרך לחילופי משטר?
אינני יודע האם עלה בידי סנטקום, פיקוד המרכז האמריקאי האחראי על גזרת איראן, לתכנן תוכנית פעולה ריאלית שתואמת את הרצון של הנשיא טראמפ. מהזרמת הכוחות הייחודית אל עבר זירת הפעולה ניתן להסיק על קיומו של תכנון מבצעי מדוקדק ויסודי, אך זו עדיין רק השערה ולא ידיעה. מידע חשוב אחר שאינו מצוי ברשותי, ואולי גם לא ברשותו של איש בעולם למעט דונלד טראמפ, נוגע לנכונותו של הנשיא לשאת במחירים הכרוכים במערכה כזו. אין לחימה ללא מחיר, תמיד כואב, לעיתים בלתי צפוי. וכשמדובר בעימות עם איראן, עדיין מעצמה אזורית חזקה עם הנהגה פנאטית, 90 מיליון אזרחים וכושר ספיגה ועמידות מוכחים, יש לטראמפ הרבה מה לשקול. מהן ההשלכות הצפויות ברמה הפוליטית הפנימית; ברמה המדינית הבינלאומית; ברמת הכלכלה העולמית אם איראן תנסה לפגוע בחופש השיט במיצרי הורמוז; בהקשר ליחסיו המיוחדים עם בנות הברית במפרץ; ובמשמעויות של פגיעה אפשרית בבסיסים ובנכסים האמריקאים באזור.
המטרה המבצעית: השמדה יסודית של מרכזי הכובד הקריטיים של המשטר האיראני, שבעה במספר. המטרות הנבחרות אינן בגדר הפתעה. כולם יודעים מהן, רק שאין לאיראן יכולת להגן עליהן לאורך זמן
בהנחה שכל אלה אינם מטילים מורא משתק על ארה"ב, עדיין נשאלת שאלת השאלות: מה יהיו תוצאותיה של תקיפה אמריקאית. התשובה שלי: פעולה אמריקאית רחבת היקף, גם אם תחומה בזמן, תחייב את המשטר בטהרן לבחור בין קריסה בלתי נמנעת - לבין הישרדות בתנאים קשים מאד לעיכול. כדי להשיג את היעד הזה, דרך הפעולה הנדרשת היא הנחתת מהלומות עוצמתיות, רציפות ומדויקות מן האוויר ומן הים, ללא שימוש בכוחות יבשה, לאורך מספר שבועות. המטרה המבצעית: השמדה יסודית של מרכזי הכובד הקריטיים של המשטר האיראני, שבעה במספר: ראשי השלטון, הפיקוד הצבאי ובכירי המערכים החשאיים; תשתיות אזרחיות שמשמשות גם את המערכים הצבאיים של משמרות המהפכה (למשל גשרים, מפעלי תעשייה, ועוד); מערכי חיל האוויר האיראני; תשתיות חיל הים האיראני; הבסיסים והמפקדות של משמרות המהפכה; מערכי הטילים הבליסטיים; ומערכי תוכנית הגרעין, שאיראן החלה לשקם אחרי מבצע "עם כלביא". המטרות הנבחרות אינן בגדר הפתעה. כולם יודעים מהן, גם המשטר, רק שאין לאיראן יכולת להגן עליהן לאורך זמן מפני פגיעה אנושה.
ארה"ב מיומנת
איראן פעלה לאחר יוני האחרון לשקם גם את יכולותיה בתחום ההגנה האווירית, אבל חיל האוויר האמריקאי מיומן היטב ובתוך ימים מעטים יעלה בידו לסלול למטוסי התקיפה וההפצצה שלו נתיבי טיסה מוגנים מאיומי טילי קרקע-אוויר ומיכולות שיבוש אלקטרוניות. מרגע זה ואילך, כל אתר שהמודיעין יציב כמטרה ברחבי איראן יהיה חשוף לפגיעות מדויקות. אפשר להימלט מהבסיסים אבל אין דרך למלט אותם מהשמדה. אפשר לנטוש את הספינות אבל אין לחיל הים האיראני דרך למנוע הטבעה מוחלטת של הצי שלו. גם "צי הצללים" חייב להוות מטרה ראויה: איראן מפעילה כמות אדירה של אוניות שפועלות בצורה תמימה. לכאורה, צי אזרחי. בפועל, מותקנות בהן מערכות צבאיות מתקדמות, מכ"מים, מערכות לאיסוף מודיעין, מערכות נשק, מנחתים לשיגור מסוקים ומל"טים. חיל הים האיראני עושה בהן שימוש כדי לשנע אספקה, דלק, אמצעי לחימה וכוח אדם בין הבסיסים הרבים שממוקמים בחוף הארוך של איראן. כל המערך הזה, שבאמצעותו איראן משליטה טרור אזורי ועולמי ומאיימת על נתיבי סחר עולמיים, חייב להיפגע ולרדת למצולות.
צחי הנגביצילום: שלו שלוםחיל האוויר האיראני יכול להורות לטייסיו לברוח מהמטוסים, אבל אין באיראן פיר תת-קרקעי עמוק מספיק כדי למנוע את השמדתם. ברשות איראן מאות מטוסי קרב, מטוסי תובלה וסיור ומסוקים. כשירותם של המטוסים ושל הטייסים לא הועמדה במבחן מעשי מאז מלחמת איראן-עיראק, אך איראן כבר הוכיחה יכולות פיתוח טכנולוגיות פורצות דרך בתחומים רבים, ואין סיבה לחשוב שדווקא בתחום שדרוג ותחזוקת חיל האוויר היא תגלה רפיון. לכן אין לקבל את ההערכה שממעיטה בחשיבות חיל זה, ומתכנני המערכה חייבים לרדוף את צי כלי הטיס עד האחרון שבהם.
אם הנשיא טראמפ ינהל את המערכה מול איראן באותה נחישות שהפגין הנשיא ביל קלינטון בשנת 1999, יש לאזרחי איראן סיבה טובה לתקווה. קוסובו כיום היא מדינה דמוקרטית לכל דבר ועניין, ושאיפתם של האיראנים לחופש יכולה גם היא להתגשם.
צחי הנגבי שימש כראש המל״ל וכיועץ לביטחון לאומי עד אוקטובר 2025
פורסם לראשונה: 00:00, 11.02.26
