תקופת הרמדאן חוזרת לחיינו בשבוע הבא. בעולם שלפני המלחמה היה מדובר בפרק הזמן הרגיש בשנה. כזה שנמשך מעבר לחודש הקדוש לאסלאם, ומכיל עוד שלל מועדים דתיים ולאומיים – יהודים, נוצרים, ישראלים ופלסטינים. מדריך תיירים מהחלל היה ודאי טוען כאן להוכחה קלנדרית לרב-תרבותיות מקומית. בפועל, מדובר בסיר לחץ מזרח-תיכוני. תקופה שהפכה כר פורה להסתה פרועה בתדלוק ארגוני טרור, וההיערכות לקראתה – בהתאם. זה שנים שהמערכת הישראלית מתכוננת אליה בכוחות מתוגברים. הפעילות המשטרתית והצבאית במהלכה אדירה. מחוות אזרחיות מבוצעות. עבודה הסברתית נעשית. הכל כדי לסכל ולהכיל. מה שצריך כדי למנוע הסלמה, עד לרמדאן הבא. כמו בשיר "גלגל ענק", כך עוד שנה ועוד שנה. כרוניקה ידועה מראש.
אבל הפעם הדברים מרגישים קצת אחרת. זהו הרמדאן הראשון שאחרי המלחמה. ההיערכות אמנם קיימת, התראות המודיעין צפות, ההסתה לא פסקה, ניסיונות הפיגועים לא חדלו. ועדיין, איש לא עוצר את נשימתו. העולם אינו עומד מלכת. מדינות האזור עסוקות יותר בעיצוב המציאות המתהווה ביום שאחרי. גינויים בנוגע לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית אמנם נשמעים, אבל לא כבעבר. וגם התקשורת עסוקה פחות בנושא. סף הרעש החדשותי נעשה גבוה מדי. דיווחים היסטוריים על תמורות במזרח התיכון הפכו לעניין שגרתי. מה שבעבר פתח מהדורות, מתחרה באפשרות למלחמה אזורית, שליחת כוחות אינדונזים לעזה, חזרת הרש"פ לרצועה, חשיפת הפרוטוקולים שהובילו ל-7 באוקטובר, ודני אבדיה באולסטאר. התקופה הנפיצה בשנה הפכה לעוד מועד.
ודווקא פה טמונה ההזדמנות. כי היום שאחרי, שהוא כבר הנוכחי, לא נוגע רק לעיצוב הסדרים גיאוגרפיים או מדיניים. הוא עוסק גם בהוויה. בדרך שבה אנחנו ואויבינו תופסים האחד את השני. את טבעם של מועדים לאורך השנה. את אופן ההתנהלות במסגרתם. את גבולות הגזרה במהלכם. ואם יש תקופה שראויה לעיצוב תפיסתי מחודש, הרמדאן היא מועמדת מובילה לתואר. העובדה שמדובר בשבועות בהם פלסטינים רבים סוברים שאלימות היא צו השעה אינה גזירה משמיים. זו תוצאה של נרמול תרבותי לטרור. ובעידן החדש, ראוי להציב כללים חדשים לגבי מועדים בהם נהוג היה לחשוב שאלימות היא קצת יותר לגיטימית.
המשמעות היא שבמקביל למלחמה באלימות ברמדאן, ישראל צריכה לעסוק גם בשינוי תפיסת הרמדאן. עליה לגעת בשורש הבעיה, ולא רק בסימפטום שלה. לזהות את מחוללי האלימות התרבותיים שמאפשרים אותה לאורך כל השנה. את הנרטיבים שמשדרים למיליוני פלסטינים שרמדאן, נקודתית ובמיוחד, הוא מועד שבו זה בסדר להעלות הילוך. וכשמסתכלים, רואים שהם קיימים בכל מקום. בספרי הלימוד, ברשתות, בתקשורת. יש למפות אותם, להתחרות היכן שאפשר, ולנטרל איפה שצריך. האם זו משימה קשה להדאיג? כן. האם היא בלתי אפשרית? בהחלט לא.
שינוי תפיסת הרמדאן צריך להיות מטרה מדינית בפני עצמה. ישראל לא יכולה להסתפק רק בבלימה שנתית של אלימות ברמדאן
כדי שכל זה יקרה, שינוי תפיסת הרמדאן צריך להיות מטרה מדינית בפני עצמה. ישראל לא יכולה להסתפק רק בבלימה שנתית של אלימות ברמדאן. עליה לעסוק גם בתודעת ההמונים באשר לקווים האדומים במהלכו. כל זה מחייב הסתכלות שהיא מעבר לרמדאן הקרוב. נדרשת פה מדיניות סדורה לתקופה ממושכת, ומעקב שנתי הדוק. אבל הרמדאן הראשון שאחרי המלחמה יכול לשבור את הרצף. להכתיב טון חדש. וזה יקרה, רק אם יוגדר שהוא אמור לעשות זאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.02.26
