לכאורה, אם להסתמך על הפרסומים האחרונים, היוזמה לפגישה הבהולה, הגורלית על פי הדיווחים, של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא האמריקאי הגיעה מירושלים. פגישה שביעית מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן לקדנציה השנייה. סיבה טובה לטעון בסביבת נתניהו שבוושינגטון יושב נשיא קשוב לישראל, שפינה לראש הממשלה מקום בהתראה קצרה בלוח הזמנים הצפוף שלו. ומה אם היוזמה הגיעה דווקא מארצות-הברית? ובעצם רק מסיבות פנים פוליטיות, שכנראה מתאימות לשני הצדדים, זה הוצג כיוזמה ישראלית?
זו שאלה חשובה, לא בשל הממד הפיקנטי הנעוץ בה, אלא כי היא טומנת בחובה את השאלה למי בער להעביר את המסר. מי הסביר, מי עדכן, מי שכנע, למי הייתה זכות הראשונים להציג את הסחורה שלו. שאלה מהותית להבנת מאזן הכוחות, מה עוד שהערפל הסמיך שכיסה את פרטי הנושאים שהונחו על השולחן תחת הכותרת איראן לאן לא התבהרו כליל גם אחריה, לפחות לא ברמה שפיזרה לגמרי את הענן.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
כך או כך, מה שברור הוא ששני הצדדים מבינים שהם קרובים לצומת רגיש ושעדיף ליישר קו עכשיו מאשר להתמודד עם משבר פתוח בהמשך, דווקא משום שהפערים, כך נראה, גדולים. גדולים מספיק כדי שהבירור ייעשה פנים אל פנים ולא בשיחת טלפון, מאובטחת ככל שתהיה. שיחת טלפון אינה מספיקה כאשר על הפרק עומדת אפשרות להסכם אמריקאי-איראני שעלול להיתפס בישראל כמהלך שמסכן את בטחונה.
אם טראמפ היה היוזם הדומיננטי, אפשר להניח שהמשמעות היא לחץ אמריקאי לקדם מהלך מדיני. אם נתניהו דחף, יש להניח שמדובר בניסיון בלימה, ודברים מהסוג הזה לא נאמרים בטלפון. בפגישה כזו יש משמעות גם לשפת הגוף, לטוב ולרע, גם אם חיבוק לא תמיד מבטיח תמימות דעים. ולא פחות חשוב מכך, יש לה ערך סמלי ותקשורתי, כלפי פנים, כלפי חוץ ובעיקר כלפי טהרן. טראמפ, כמו טראמפ שלאורך השבועות האחרונים, ביחסים משתנים, דיבר ומדבר על שתי האופציות: הסכם או מהלומה צבאית קשה. הנשיא האמריקאי יודע שישראל היא שחקן חשוב על המגרש. בדיוק כמו שנתניהו יודע שבלי הסכמות עם ארצות-הברית האפשרויות שנשארות בידיים ישראליות מצטמצמות מאוד.
לא ראינו את נתניהו מגיע, את טראמפ מחכה לו, לא הייתה לחיצת ידיים מול הצלמים, שום דבר שירמוז מה הטמפרטורה, איך זה מתחיל ולאן זה הולך
בניגוד לציפיות, לא היה סיקור תקשורתי של המפגש בפתח הבית הלבן. הוא החל בכניסה האחורית. לא ראינו את נתניהו מגיע, את טראמפ מחכה לו, לא הייתה לחיצת ידיים מול הצלמים, שום דבר שירמוז מה הטמפרטורה, איך זה מתחיל ולאן זה הולך.
וכל זה, צריך להזכיר, קורה במקביל לתמונות, ששני המנהיגים הנועדים בית הלבן ללא ספק היו מודעים להן, של ההתלהמות בחגיגות לציון 47 שנים למהפכה ברחובות טהרן. ארונות הקבורה המכוסים בדגלים אמריקאיים, קריאות מוות לישראל, מוות לאמריקאים, שריפת הדגלים, ובעיקר ההצהרות המאוד ברורות: לא רק שנושא הגרעין לא סגור, נושא הטילים הבליסטיים לא נתון למשא ומתן כלל.
אז נכון, טראמפ ממשיך לשנע כוחות ענק למזרח התיכון, רק שזה לא מפריע לו, להצהיר לפחות, שהוא בעד מהלך שיוביל להסכם. ואיך הוא פותר את הסתירה? "ממילא הם שטים" השיב בתשובה לשאלה על נושאות המטוסים העושות את דרכן לאזור. מה שלא מבטיח שכל הארמדה הזו לא תעשה אחורה פנה בלי שטיל אחד יתרומם.
אז נתניהו טס לוושינגטון. שעה מתוכננת של פגישה הפכה לשלוש שעות, ארבע עיניים הפכו לעוד כמה זוגות עיניים מכל צד, ולסוגיה האיראנית הצטרפו גם סוגיות נוספות, עזה בראשן. רק שבסופה של הפגישה לא הייתה מסיבת עיתונאים, אפילו לא תמונות. נתניהו יצא כמו שנכנס, מאחור. "הייתה פגישה טובה מאוד והיחסים האדירים בין שתי המדינות נמשכים", פרסם טראמפ, והבהיר כי "לא הושגה החלטה סופית".
רק שהיעדר הכרזה דרמטית לא מלמד שלא התקבלו שם החלטות משנות גורל, שלא גובשו מנגנוני תיאום, שלא סומנו קווים אדומים מוסכמים. או לפחות הבנות שקטות. הפרטים, ככל הנראה, יזלגו מאוחר יותר ובקצב שיהיה נכון לשני הצדדים. מה שברור, הזמין את עצמו או זומן, אחרי שלוש שעות נתניהו יוכל לסמן וי על דבר אחד בוודאות - הוא קיבל את ההזדמנות שלו.
היעדר הכרזה דרמטית לא מלמד שלא התקבלו בפגישה החלטות משנות גורל. מה שברור, הזמין את עצמו או זומן, אחרי שלוש שעות נתניהו יוכל לסמן וי על דבר אחד בוודאות - הוא קיבל את ההזדמנות להשפיע
פורסם לראשונה: 00:00, 12.02.26
