פרשת הרוגלות, כנראה רמיסת זכויות האדם השיטתית המשמעותית ביותר שנעשתה בישראל לאחר ביטול הממשל הצבאי, משקפת את אחד הפרדוקסים המרכזיים במוסד היועץ המשפטי לממשלה. הגוף שאחראי על אכיפת החוק כנגד האזרחים הוא הגוף שאמור גם להגן על זכויותיהם. זכויות שהחשובות ביותר בהן מבקשות לשמור על האזרח הקטן הניצב בהליך הפלילי מול כוחה העצום והדורסני של המדינה. זו לא הייתה שגגה. מתכנני המערכת, חיים כהן ושבתאי רוזן, העתיקו במתכוון את המבנה מהמשפט המנדטורי שבו התביעה הייתה גם אחראית על הגנת זכויות ה"ילידים" מאותה שאיפה: שהאחרונים חלילה לא יעזו לעשות בהן שימוש אמיתי.
בהמשך נעשו מספר ניסיונות לתקן את המעוות. המשמעותיים ביותר היו באמצע שנות האלפיים, כשהונחו הצעות חוק להקמת נציבות זכויות אדם לאומית. השאיפה הייתה גוף מדינתי עצמאי ובלתי תלוי שיפקח על שמירת הזכויות כמקובל ברוב הדמוקרטיות. למרות תמיכת ארגוני זכויות אדם והאקדמיה, ההצעות נדחו בשל מכבש לחצים שהפעילו בכירי משרד המשפטים. אני מעיד על כך בגוף ראשון כמי שהיה בין יוזמי הקמת הנציבות. טענתם הייתה שהנציבות תפגע במעמד הייעוץ המשפטי שהרי הוא עלול לייצר "חוות דעת סותרות" בנושא זכויות אדם. בנוסף נטען שמבקר המדינה כבר ממלא בלאו הכי חלק מתפקידים אלו. אחת הבכירות ביותר במשרד באותה עת אמרה לנו ש"אפשר לסמוך שזכויות האדם הן נר לרגלינו". לזכותה ייכתב שהיא לא הבטיחה לנו בשום שלב שהנר גם יידלק.
פרשת הרוגלות מוכיחה כי בזמן שאוכפי החוק דוהרים על גב הטכנולוגיה, הקמת נציבות זכויות אדם עצמאית היא דחופה והכרחית לפני כל רפורמה אחרת
כך שפרשת הרוגלות רק חשפה את שהיה ברור מלכתחילה. לגופי אכיפת החוק יש אינטרס מובנה להפר את זכויות החשודים והנאשמים במלחמתם בפשיעה. קשה להקפיד על זכויות אלה שמייצגים עבורך את הרוע המוחלט. זה מובן. מה שלא מובן זה לתת לאותו גוף לבדוק את עצמו כשנתגלו חשדות בנושא נגדו. זה בדיוק מה שקרה כשעו"ד עמית מררי, אחראית התחום הפלילי בייעוץ המשפטי לממשלה, עמדה בראש הוועדה שבדקה את הטענות שמופנות גם אליה אישית ומוסדית. שלא במפתיע, הוועדה בזמן קצר לא מצאה שנפל רבב ממשי בפעולת אוכפי החוק למעט בשוליים. למרות שכמעט הכל היה תקין לדעת הוועדה, הועלו הצעות לתיקון הליקויים בעתיד. ליקויים שלכאורה לא השפיעו על העבר.
קשה להאמין למסקנות הוועדה גם בשל פסיקות בתי משפט בפרשיות שונות שהכירו בשימוש אסור בתוכנה במקרים נוספים, ובעיקר לאחר קריאת דוח מבקר המדינה בנושא. האחרון שהפיק דוח מקיף ומעמיק הגיע למסקנות חמורות באשר לשימוש אסור ברוגלה במאות מקרים, להטעיית שופטים ואף לרשלנות וטיוח בפרקליטות. בניגוד להכרזות בכירי המשרד שהכירו בסמכויותיו כשביקשו למנוע הקמת נציבות זכויות אדם לאומית, הפעם מ"סביבת הפרקליטות" מיהרו לבטל את ממצאי המבקר ולתדרך נגדו.
הותנעו שוב מנועי המכבש של הייעוץ המשפטי
זה גם מה שקרה עם ועדת הבדיקה הממשלתית שהוקמה לחקור את הנושא בראשות השופט משה דרורי כשלצידו הסנגורית הארצית לשעבר ענבל רובינשטיין ושלום בן חנן, בכיר השב"כ בדימוס. למרות שהוועדה הצהירה שלא תטפל בתיקים תלויים ועומדים כתיקי נתניהו, הותנעו שוב מנועי המכבש של הייעוץ המשפטי שיחד עם נחקרים פוטנציאליים נוספים הביאו את שופטי בג"ץ להציע שהוועדה תתאם את כל הפעילות עם היועמ"שית. קראתם נכון: החוקרים יתאמו את הבדיקה עם מי שעומדת בראש אחד המנגנונים הנחקרים. אחר כך אותם גורמים יטענו (בצדק) שאסור לתת לנתניהו להשפיע על חקירת טבח 7 באוקטובר, כך שחברי הוועדה צדקו בהתפטרותם.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי פרשת הרוגלות חייבת להדהד כקריאת השכמה למגיני הדמוקרטיה. גילוייה מוכיחים כי בזמן שהטכנולוגיה שועטת קדימה ואוכפי החוק דוהרים על גבה - הקמת נציבות זכויות אדם עצמאית אינה "עוד מהלך", היא דחופה והכרחית לפני כל רפורמה אחרת. אי-אפשר לתקן את המערכת לפני שמגינים על אלה שהיא רומסת בדרכה.
