מפגשים של בני מיעוטים עם כוחות משטרה אף פעם לא נגמרים בטוב, אבל אפילו אלוהים ואללה יחדיו יתקשו להסביר את הפער המטורף בסיום האירוע, כשמדובר בחרדים מול ערבים: אלה ממשיכים להירצח על בסיס יומי ואלו מתמידים בהפרת חוק; אלו חיים בתוך מאגר גדל והולך של אמל"ח ואלו מתגוררים בבועה פטורה ממס שמתנפחת במהירות; אלו תלויים בחסדי המשטר ואלו מנהלים אותו. כל ילד בישראל יודע, גם בלי שיסבירו לו, שאם היו יוצאים אלפי ערבים לרחובות טמרה, שורפים ניידות ותוקפים חיילות צה"ל, הם מזמן היו נעצרים במקרה הטוב, או נורים לכיוון רגליהם במקרה הרע.
מראת המיעוטים הישראלית שחורה מאי-פעם, והאחרונה שתצליח לתקן את הבבואה הכעורה שניבטת אלינו משם זאת המשטרה. עם שר שנהנה לראות איך הם רוצחים אחד את השני כי הוא לא עושה אפליה בין ערבי ישראלי לפלסטיני – מבחינתו כולם אויבי הממלכה; עם ראש ממשלה שמינה אותו כדי לשמר מדיניות מושתקת של העלמת עין ארוכת שנים משגשוג של ארגוני הפשיעה; ועם ראשי מפלגות מכל הקשת הפוליטית – גנץ כבנט – שעומדים בתור לקבל תו תקן של "ללא מגע יד ערבי" ורצים לעוד מיקרופון כדי למכור לנו שקרים על אחדות, לא הגיוני לצפות מהשוטרים שיעשו את העבודה שלא נעשתה על ידי הריבון.
זאת לא דעה, זאת עובדה: משנת 1948 עד שנת 2009 היה מספר הנרצחים הערבים בישראל, קטן מספר היהודים. דוגמאות: ב-1980 נרצחו 58 יהודים ו-11 ערבים. 1985 – 75 מול 14 לרעת היהודים. 1995 – 50 יהודים אל מול 19 ערבים. המגמה הזאת – יותר יהודים נרצחים בכל שנה מאשר ערבים - לא הופרה. בשנת 2000 נרצחו 63 ערבים ו-91 יהודים. ב-2002 82 ערבים ו-126 יהודים, וכך זה נמשך עד 2010 שהסתמנה כשנת המהפך שבה היהודים ירדו למקום השני, והערבים תפסו את מקומם כמובילי טבלת הדמים.
הם לא ציונים; אינם משרתים בצבא; משויכים לעשירונים הנמוכים והממוצעים; דוגלים בהפרדה בין המינים; לוקים בחוסר אמון כלפי מוסדות המדינה; סובלים מהיעדר יד אוכפת של החוק – בדיוק כמו החרדים
כי זה לא עניין של תרבות, זה ענין של מדיניות. ומי חוץ מבנימין נתניהו, שהתיישב על כיסא ראש הממשלה כמה חודשים לפני תחילת אותה שנה, מסוגל להתוות אחת בלי להודות בה. לא צריך להגיד יותר מדי, רק להזניח בשקט. לקרוע פיסה אחר פיסה את שמיכת השלווה של בני אדם, לתלוש את וילונות ביתם ולהותיר את ילדיהם, נשותיהם, וקשישיהם חשופים לסכנת מוות. לא בהוראות, רק בעצימת עיניים שאינה יודעת לקרוא את המספרים שהתהפכו פתאום מאליהם: 2014 – 54 יהודים ו-75 ערבים; 2019 – 48 יהודים ו-84 ערבים; ומשם אתם מוזמנים להתעדכן על בסיס יומי במד הרצח ששובר שיאים ועבר לספור במאות במקום בעשרות.
מגזען עד מחבקת עצים בפרדס-חנה, ועבור דרך ההייטקיסט
האדם הערבי מייצג את כל מה שאנחנו מסרבים בכל תוקף לראות, מגזען בן-גבירי עד מחבקת עצים בפרדס-חנה, ועבור דרך ההייטקיסט התל-אביבי שהלך לקפלן אבל עדיין חושב שערבים רוצחים על רקע כבוד המשפחה. אנחנו עיוורים לתרומתם לשוק העבודה הישראלי, לנוכחותם באקדמיה וברחובות הערים. שביתה ערבית לו תפרוץ ליום אחד, תשאב לא רק את פועלי הבניין מחיינו, אלא גם עשרות אלפי רוקחים, מורים, עורכי דין, רופאים ואחיות, וטרינרים, קופאיות, מטפלות, מורות, גננות, עובדים סיעודיים, פקידי בנק ועוד. אנחנו עיוורים לנוכחותם הבריאה לאורך מלחמת 7 באוקטובר, לנבואות הזעם שמעולם לא התממשו על הצטרפותם לאויב מצפון ומדרום, עיוורים לרצונם לחיות לצידנו כשווים בין שווים.
הם לא ציונים, בדיוק כמו החרדים; אינם משרתים בצבא; משויכים לעשירונים הנמוכים והממוצעים בחברה הישראלית; דוגלים בהפרדה בין המינים; לוקים בחוסר אמון כלפי מוסדות המדינה; סובלים מהיעדר יד אוכפת של החוק; ונתונים למרותם של אנשי דת – בדיוק כמו החרדים.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלאולי כואב לשמוע את זה, אבל הערבים לפחות לא צורחים "נמות ולא נתגייס" תוך כדי שהם חוסמים נתיבי תחבורה ראשיים במרכז הארץ, ובטח שהם לא משוחררים ממעצר יום אחרי שהובלו לעיני מצלמות בידי שוטרים. אולי כואב להבין, אבל ממשלת ישראל יודעת מצוין איך להכניע משפחות פשע יהודיות, אבל היא בוחרת שלא לעשות את אותו הדבר במגזר הערבי.
עכשיו הגיע תורנו להחליט באיזה צד אנחנו נמצאים: זה שעוזר לפוליטיקאים לרכב על שנאת מיעוטים בזמן שהוא מחזק במשלה את הכוחות האנטי-ציונים, או זה שעוזר לעצמו לחשוב בבהירות על גורלו ועתידו במדינה שמתנכרת לאזרחיה.
