וידוי. אני קריית-גתי במקור. זו עיר מדהימה עם אנשים נפלאים. תפגישו שני קריית-גתים במקום אקראי בעולם, ותקבלו אחווה גדולה משל סוף מסלול בסיירת. שניהם גם ידעו לספר לכם בדיוק היכן נמצאים "7 קומות" או "12 חנויות". אלה לא שמות רשמיים של מקומות, אבל כל אחד בעיר מכיר אותם. הראשון הוא בניין שהפך למוקד המפגש העירוני ביום כיפור. השני – מרכז קניות קטן ומיתולוגי. איש לא מזהה אותם בכתובתם המדויקת. כל אחד ידע להכווין אליהם.
האמת היא שבכל עיר יש אתרים כאלה. נקודות ציון ששמן נולד מתודעה קהילתית ספונטנית, שיצרה עובדה מוגמרת. התופעה הזו כמובן אינה ייחודית למקומות פיזיים. היא נוגעת גם להתרחשויות לאומיות. כך, למשל, "תקיפת הכור בעיראק" לא מזוהה בשמותיה הצבאיים, מבצעי "תמוז" או "אופרה". גם שם יעד התקיפה, "אוסיראק", לא תפס. עוצמת האירוע גרמה לכל שם אחר להיראות כניסיון קישוט מיותר. הציבור ראה את שמולו ונתן לו כינוי.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות דומות. כי יש את העולם הרשמי ויש מציאות. ובמציאות, הציבור מתייג אירועים, כמו מקומות, בהתאם לאופן תפיסתם הטבעי. לכן, גם מה שקרה ב-7 באוקטובר נתפס כפי שהיה באמת. לא מאורע או אירוע או סיטואציה או מקרה או נסיבה או מצב עניינים. טבח, זעזועו כמשמעו.
העניין עם תפיסות ציבוריות הוא שהן כמו סלע. הן קשיחות בטווח הקצר, בוודאי כשהמציאות ברורה וכואבת. אבל עם טפטוף עיקש, בטווח הארוך אפשר לשנות אותן. איש לא מערער על הכינויים "תקיפת הכור בעיראק" או "7 קומות" ולכן זה לא ניכר שם. אבל את תפיסת הטבח מנסים לשנות. וזו תובנה מצערת. לפני מספר ימים הובעה מחאה על בקשת משרד רה"מ למחוק את אותה מילה משם הצעת החוק להנצחת היום ששינה את כולנו. על פניו, מפגן חוסר רגישות רנדומלי. אך חשוב להבין שלא מדובר באירוע בודד, אלא בתהליך ארוך וזוחל.
כחצי שנה מהשבת השחורה, במארס 2024, החליטה הממשלה על יום הזיכרון הלאומי ל"אירועי" 7 באוקטובר. המילה "טבח" לא הופיעה בהחלטה
כחצי שנה מהשבת השחורה, במארס 2024, החליטה הממשלה על יום הזיכרון הלאומי ל"אירועי" 7 באוקטובר. המילה "טבח" לא הופיעה בהחלטה. באוגוסט 2024 הוציא משרד החינוך חוזר מנכ"ל לאותו יום זיכרון. המילה "טבח" צוינה פעם אחת בלבד, ומסיבה כלשהי נכתב באתר המשרד ש"ההודעה אינה בתוקף". באפריל 2025 שוב פרסם המשרד הנחיות וסרטון לקראת "חודש התקומה". "טבח" לא היה שם. חצי שנה אחר כך שונה שם המלחמה ל"מלחמת התקומה" בהחלטת ממשלה. ל"טבח" אין זכר גם בהחלטה הזאת. הרצון לפאר גבורה הוא ברור ונכון. אך כשבוחנים את הרצף, לצד ההתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית, זה מרגיש פחות כמו העצמה חיובית ויותר כמו כרסום תודעה. במהלך הדיון בכנסת בשבוע שעבר ציין נציג הממשלה שהסיבה להסרת המילה "טבח" היא ש"זיכרון בונה חוסן".
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהבעיה היא שחוסן שבנוי על תודעה כוזבת מייצר חולשה. והמשמעות היא שבמקביל למלחמה בהכחשת הזוועות בעולם, מתחוללת מלחמה מבית על אמיתות אותן הזוועות ממש. הנזק כפול: אנו נחלשים מבחוץ, אבל בעיקר מוותרים מיוזמתנו על אחד הלקחים החשובים לעם היהודי. הכחשת הטבח לא תצלח בהווה אבל סכנת השכחה קיימת בעתיד. ההכרה במה שקרה היא שתבטיח את קיומנו כאן מחר. בשביל זה, את מלחמת הנרטיב על הטבח מוטב לזנוח. אחרת, לא יהיה מי שיספר על הטבח בכלל.
