אחד מסממני היציבות הנותרים מעידן המלחמה הקרה גווע לאחרונה, עם פרישתו של ממשל טראמפ מאמנת הניו-סטארט, שהבטיחה איזון ופיקוח גרעיני בין-מעצמתי מול רוסיה. זו הייתה לא רק עוד אפיזודה טראמפיסטית אופיינית של התנערות מהסכמים ונורמות, אלא הצהרת כוונות רחבה שסימנה את קריסתה של הארכיטקטורה הביטחונית הישנה. המעבר ממדיניות של ריסון הדדי למציאות של תחרות בין-מעצמתית חופשית מפיקוח, יוצרת ואקום מסוכן שאליו נשאבת באופן מיידי הסוגיה האיראנית.
1 צפייה בגלריה
אירועי יום השנה למהפכה האיסאמית באיראן
(צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS)
כאשר המעצמות הגדולות חודלות לדבר בשפה של פירוז ופיקוח, האייתוללות רואים בכך לא רק הזדמנות לבנייה מחודשת של תוכנית הגרעין, אלא ביטוי לצדקת הדרך שהעידן ההסכמי גווע. ריסוק אמנת ניו-סטארט הבהירה לאיראן כי כללי המשחק השתנו: הקהילה הבינלאומית איננה מקדשת את משטרי בקרת הנשק שנוסדו לאחר מלחה"ע השנייה. בעידן של "איש הישר בעיניו יעשה", חמינאי מבין כי עוצמה גרעינית היא תעודת הביטוח היחידה לשרידותו.
בנסיבות אלו, נסיונו של הנשיא טראמפ לרבע את המעגל ולהביא את מנהיג איראן לשתות מכוס התרעלה, נמוכים למדי: המקסימום שאיראן מוכנה לוותר עליו בשלב זה (דוגמת הקפאת העשרה לפרק זמן מוגבל) - אינו מגרד את המינימום עליו הצהירו ארה"ב וישראל בדמות פירוק מוחלט של יכולות העשרה ומערך הטילים הבליסטיים. מאידך, העובדה כי ארה"ב מושקעת במשבר, מחייבת את הנשיא טראמפ לנופף בהישג מוחשי כלשהו בעודו ממקד בשלב זה הדיון בגרעין בלבד. משמעות הדברים היא גם ביציאה מן המשבר, המשטר אולי יפגין "גמישות הירואית" (דוגמת ויתור על מצבור האורניום המועשר לרמה גבוהה), אך כל עוד יעמוד על רגליו לא יוותר על ליבת הרעיון המצוי בלב ההתנגדות: הבטחת היכולת לשרידות (גרעין) ולהגנה עצמית (טילים ושלוחים).
הציפייה בוושינגטון להצלחה ולו חלקית במו"מ נשענת לא רק על חולשתו ההיסטורית של המשטר בעת הזו אלא גם על האיום הצבאי האמין שארה"ב מניחה במפרץ הפרסי, עניין שממנו קודמיו של טראמפ נמנעו לחלוטין. הפנייה לאופציה הצבאית בהינתן כישלון המו"מ תהווה לא רק את מימוש ההבטחה לפגוע במשטר האייתוללות אלא גם תשרת את דימוי הנשיא כמי שעומד במילתו ונכון להפעיל כוח בצל הדיכוי האכזרי של מתנגדי המשטר. נוכח היקף הכוחות האמריקני חסר התקדים בדמות שתי נושאות מטוסים אימתניות, האפשרות למתקפה נרחבת באיראן לא רק שנמצאת על השולחן – אלא הולכת ותופסת תאוצה. שיתוף הפעולה ההדוק של צה"ל עם פיקוד המרכז האמריקני סנטקו"ם מהווה גם הוא מקפצה עבור היכולות האמריקניות במרחב, לצד נכונות בעלות הברית במפרץ לסייע בשתיקה כדי להביא להחלשתו של משטר האייתוללות, ובשאיפה לערעור יסודותיו.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראך גם בנסיבות אלה, היגררות למערכה מתמשכת או לתקיפה שאינה חלק מרעיון מסדר רחב ומתוכנן לא בהכרח תביא את ההישג המיוחל, בדמות קטיעת תכנית הגרעין או הפיכה משטרית. בנוסף, זווית הכניסה למערכה אינה מבטיחה שליטה בגובה הלהבות במפרץ הפרסי ומעבר לו מרגע שהאש תפרוץ. כך גם האפשרות לחשיפת העורף הישראלי לאיום הטילים מאיראן, פעם שנייה תוך פחות משנה, היא בעייתית כשלעצמה.
כל הדרכים אכן מובילות לטהרן, אך הסבירות שעימות צבאי מוצדק מול איראן יניב נדוניה אסטרטגית ארוכת טווח בצדה איננו מובטח. בסופו של יום, מלחמת המפרץ הקרובה היא לא רק מאבק על צנטריפוגות או טילים, אלא עוד מופע מהפנט של המפגש בין הטראמפיזם - על יצריו, הבטחותיו והצורך שלו בניצחונות מהירים - לבין הריאליזם האסטרטגי הנוקשה ולעיתים המדכדך של השכונה הקשה בעולם, המכונה לפרקים המזרח התיכון.
