אם אתם צרכני חדשות סביר שנתקלתם בתחזית פסימית על הסלמה ביטחונית עקב חודש רמדאן. בשנים האחרונות, ובעוצמה גוברת, רמדאן (רמדאן ולא ה–רמדאן, בדומה לאדר וניסן), מוצג בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל כחודש של מתיחות, אלימות וסכנה ביטחונית. חשוב לומר בבירור: הזיהוי הזה אינו עתיק ואינו טבעי. עד תחילת שנות ה–2,000, חודש זה הוצג בתקשורת בעיקר בהקשרים דתיים, תרבותיים וחברתיים: צום, משפחתיות, נדיבות וחגיגיות. נקודת המפנה המרכזית חלה בתקופת האינתיפאדה השנייה, שאירעה לפני רמדאן עם עלייתו של ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה דאז שרון למסגד אל–אקצא ונמשכה אחריו.
1 צפייה בגלריה
מתפללים במסגד אל-אקצא בתפילת יום שישי השני של חודש רמדאן
(צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)
במהלך שנים אלו, מערכת הביטחון, וכפועל יוצא מכך הסיקור התקשורתי, החלו לקשור בין העיתוי הדתי לבין אלימות, לעיתים באמצעות מסגור משתמע של הסלמה עונתית. עם הזמן, עצם החזרה על דפוס הסיקור הזה חיזקה בתודעה הציבורית את הקשר, גם כאשר לא היה בסיס אמפירי מובהק לכך שרמדאן מייצר יותר אלימות מחודשים אחרים.
כך נוצר מצב שעצם בואו של החודש מלווה בשיח של היערכות, כוננות וחשד, ולעיתים אף מוצג כמעט כמצב חירום. מסגור זה פוגע לא רק בדימוי של רמדאן, אלא גם בתחושת השייכות האזרחית של מוסלמים אזרחי המדינה, שמוצאים את עצמם מזוהים מראש עם איום, במקום עם חוויה דתית וחברתית עמוקה. כמוסלמים אזרחי המדינה, הציפייה שלנו מהיערכות הרשויות לחודש רמדאן היא כפולה. מצד אחד, יש הבנה לצורך בשמירה על ביטחון וסדר ציבורי. מצד שני, היערכות איננה יכולה להיות ביטחונית בלבד. היערכות ראויה היא גם אזרחית, שירותית ומכבדת, כזו שרואה במתפללים אזרחים שווי זכויות ולא גורם בעייתי שיש לנהל.
מצד אחד, יש הבנה לצורך בשמירה על ביטחון וסדר ציבורי. מצד שני, היערכות איננה יכולה להיות ביטחונית בלבד. היערכות ראויה היא גם אזרחית, שירותית ומכבדת, כזו שרואה במתפללים אזרחים שווי זכויות ולא גורם בעייתי שיש לנהל
בירושלים הדבר בולט במיוחד. במהלך חודש רמדאן, ובעיקר בימי שישי, מגיעים עשרות ולעיתים מאות אלפי מתפללים להתפלל במסגד אל–אקצא. עבורנו, ההגעה לתפילה היא מימוש של זכות דתית בסיסית. הציפייה הטבעית היא לתחבורה ציבורית מותאמת, להסדרי חניה סבירים ולנגישות שתאפשר תפילה מכובדת ובטוחה.
יעקוב איברהיםבפועל, לא אחת קורה ההפך. מתפללים רבים חוזרים לרכביהם לאחר התפילה ומגלים כי קיבלו דוחות חניה בסכומים גבוהים. לעיתים מדובר בחניה שנעשית מחוסר ברירה, בהיעדר פתרונות חניה מוסדרים ובהיעדר מענה תחבורתי הולם להיקף ההגעה. מנגד, באירועים המוניים אחרים בעיר, כגון משחקי כדורגל באצטדיון טדי, ניתן לראות אלפי אוהדים מחנים גם על צירי תנועה מרכזיים, לעיתים בסיוע ובהכוונה של המשטרה. במקרים האלה שוררת הבנה שמדובר באירוע ציבורי רחב היקף המחייב גמישות, הכלה ושיתוף פעולה מצד הרשויות. הפער הזה אינו שולי. הוא משדר מסר עמוק של אכיפה סלקטיבית ושל יחס שאינו שוויוני. רמדאן יכול להיות הזדמנות אחרת. הזדמנות לראות בו חודש של ערכים, של נתינה ושל קירוב לבבות. היערכות נכונה מצד המדינה איננה רק מניעת אלימות, אלא גם יצירת תנאים לחיים משותפים, לכבוד הדדי ולשגרה אזרחית ראויה. השאלה איננה כיצד מתכוננים לרמדאן כאל איום, אלא כיצד מאפשרים לו להתקיים כחודש של אמונה, חסד ושלום, עבור המוסלמים ועבור החברה הישראלית כולה.
הכותב הוא מנהל מחלקת המנהיגות בגבעת חביבה
