הצטרפותה של רע"מ לממשלה בתקופת ממשלת השינוי, כמפלגה ערבית ראשונה בקואליציה ציונית, נראית כיום כהיסטוריה רחוקה. מעטים וסוערים היו ימיה של אותה קואליציה, ומי שעקב אחרי החדשות באותם ימים, אולי זוכר את העימות בין ח"כ ניר אורבך (ימינה) וראש סיעת רע"מ ווליד טאהא, כאשר הראשון צעק עליו "הניסוי איתכם נכשל!". האומנם כך?
הניסוי היה בהחלט דרמטי ומורכב. תומכיו נוטים להאשים בכישלונו את מפלגת "ימינה", וכן את גזענותם של יתר מרכיבי הקואליציה, שדוחים את רע"מ גם היום למרות הוויתורים המפליגים שח"כ מנסור עבאס הציע למיינסטרים הציוני – כגון הכרה במדינה יהודית. אלו שהתנגדו לו מלכתחילה, וגם רוב אלו שהיו שותפים לו בזמן אמת, חושבים שהוא נכשל מפני שרע"מ לא הייתה מוכנה באמת לשותפות בקואליציה ציונית במקרה הטוב, או רימתה את שותפיה במתק שפתיים במקרה הרע.
לא אסתיר ואומר שלדעתי שילובן של מפלגות ערביות פרגמטיות במיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית היה ונותר פרויקט לאומי בעל חשיבות עליונה. בזמנו הייתי תומך נלהב בשילובה של רע"מ בקואליציה, ולא שיניתי את דעתי גם היום. המערכת הפוליטית הישראלית משותקת, בין היתר, כי יותר מדי מפלגות מחרימות יותר מדי מפלגות. כל אחד מהחרמות הללו יכול להיראות הגיוני בפני עצמו, אבל יחד – הם מחבלים בעבודת המערכת – ולא לחינם בילינו את התקופה שלפני כהונת הממשלה הנוכחית בארבע מערכות בחירות רצופות. כמו כן, החברה הערבית מהווה 20 אחוזים מהחברה הישראלית, ויש להושיט יד לאלו מתוכה שחפצים בהשתלבות פרגמטית, גם אם אינם ציונים ודעתם בסוגיות רבות אינה כדעתנו.
עם זאת, כל מי שחפץ שהניסוי יצליח בפעם הבאה, צריך ללמוד מכישלונו בפעם שעברה. הטעות העיקרית של רע"מ בקואליציה הקודמת – חרף אומץ ליבו של ח"כ מנסור עבאס – הייתה שהיא התנהלה כאילו המו"מ הקואליציוני עדיין נמשך וההסכם פתוח. בדיוק כפי שמפלגות הימין בקואליציה ויתרו לרע"מ בנושא הבדואים או החשמל לבנייה לא חוקית לפני הסדרה, כך היא הייתה צריכה לחתום על חוקים "ימניים" שחשובים לקואליציה כמו חוק יו"ש, ובוודאי נושאים קונצנזואליים בציבור הכללי כמו מלגות לחיילים. לא ייתכן שכל שני וחמישי יתנהל משא ומתן עם רע"מ על חוק כזה או אחר, כפי שאכן היה בזמן ממשלת השינוי. התנאי לכל שותפות עתידית חייב להיות משמעת קואליציונית מוחלטת, אלא בנושאים מוגדרים מראש שבהם יינתן חופש הצבעה. שותפות עם מפלגה ערבית לא יכולה להיות על תנאי – או באופן מלא, או בכלל לא.
כמו כן, רע"מ צריכה לקבל עליה תפקידי שרים וסגני שרים ולשאת באחריות קולקטיבית לכל מה שהממשלה עושה, כולל, למשל, בנייה ביהודה ושומרון או מבצעים צבאיים נגד הטרור בגדה ובעזה. היא לא צריכה לעסוק בכך – הקשיים ידועים – אבל לא ייתכן שתקפיא את חברותה בקואליציה בכל פעם שהזירה תבער. לפיכך, בזמן המשא ומתן הקואליציוני על ראשי הקואליציה לבקש תשובות ברורות מהשותף הערבי: מה יקרה בזמן מלחמה? מה יקרה אם יהיו מהומות בהר הבית? מה קורה אם תהיה הפגנה אלימה של בדואים עקב נטיעות בנגב? האם תהיו שותפים לממשלה גם כשהיא ממגרת את חיזבאללה ואת חמאס? אם התשובה היא "במקרה כזה נפרוש", אז השותפות בלתי הגיונית מלכתחילה. לעומת זאת, הגיוני בהחלט שהשותף הערבי ידרוש ויתורים, לדוגמה הבטחת שלומם של פלסטינים שומרי חוק מאלימות נערי גבעות, הסדר נדיב לבדואים, שיתוף פעולה מסוים עם הרשות הפלסטינית, או סיוע הומניטרי לתושבי עזה. מתווה ההסכם יכול להיות לכאן או לכאן – העיקר שיהיה ידוע וברור מראש.
כפי שגם ח"כ עבאס אמר, לא כדאי שרע"מ תהיה האצבע ה-61 בקואליציה, מפני שזה מפעיל לחץ בלתי סביר הן על הקואליציה והן עליה, בציבור הערבי. למעשה, עדיף ששום מפלגה לא תחלוש לבדה על האצבע ה-61
ולבסוף, כפי שגם ח"כ עבאס אמר, לא כדאי שרע"מ תהיה האצבע ה-61 בקואליציה, מפני שזה מפעיל לחץ בלתי סביר הן על הקואליציה והן עליה, בציבור הערבי. למעשה, עדיף ששום מפלגה לא תחלוש לבדה על האצבע ה-61. כדי שנוכל לקדם את מדינת ישראל, הקואליציה הבאה צריכה להיות רחבה ככל האפשר, לאור העיקרון הבסיסי של הפוליטיקה הפרגמטית: שיתוף פעולה בין שונים לטובת הכלל. אין צורך שהשותף הקואליציוני יסכים לכל עמדותיה של הקואליציה בנושאים ביטחוניים ולאומיים – די בכך שיקבל על עצמו באופן פרגמטי את קווי היסוד הציוניים שלה, תמורת ויתורים בנושאים החשובים לציבור הערבי. ייתכן שבתקופה הנוכחית שלאחר 7 באוקטובר, מפלגה ערבית – אפילו פרגמטית – תתקשה להתפשר עם המיינסטרים הציוני. במקרה כזה, לא יהיה הסכם קואליציוני. מערכת פוליטית בריאה לא תחרים מפלגות ערביות (או מפלגות בכלל) אלא תנרמל אותן בכך שתישא ותיתן איתן באופן ענייני.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהאוניברסיטה העברית בירושלים
פורסם לראשונה: 00:00, 19.02.26
