ושוב מכה בי השאלה מה היה עובר על אבי, צבי איכנולד ז"ל, אילו יכול היה לשמוע את תגובת שר התרבות והספורט מיקי זוהר, ליוזמת משרד ראש הממשלה לסלק את המילה טבח מכותרת הצעת החוק להנצחת אירועי 7 באוקטובר.
"אנחנו חד-משמעית יכולים להיות פגיעים - אבל אנחנו לא נטבחים", אמר זוהר. "אני פחות בעניין של התקרבנות. אנחנו מדינה חזקה. הימים שבהם אפשר לטבוח במדינת ישראל כבר לא קיימים. אפשר לפגוע באזרחי ישראל לצערנו הרב אבל לטבוח בעם ישראל כבר אי-אפשר. בעבר זה היה אפשרי".
דבריו המחרידים לא מניחים לי מאז, והזעם והעלבון רק גוברים. לנגד עיני ניצבות תמונות שירי ביבס וילדיה הפעוטים אריאל וכפיר זכרם לברכה, מניר עוז; שכונת הצעירים בכפר עזה שבה באין מפריע עברו המוני נוח'בות מבית לבית ורצחו את דייריהם; והבתים שהועלו באש ביישובי העוטף.
איך אפשר לשכוח את תמונת הגופות על אדמת מסיבת הנובה מבלי לשמוע את הדהוד ה"אללה אכבר" באוזניים? אם זה לא טבח, אז מהו טבח? 1,200 נטבחי 7 באוקטובר הם קורבנות הפקרה שהאחראים עליה מנסים בכל כוחם להעלים. הם לא נרצחו, הם לא נהרגו – הם נטבחו.
ימים אחדים אחרי 7 באוקטובר הייתי בניר עוז, בבארי, בכפר עזה. במו עיניי ראיתי טבח. ריח השריפה עדיין עולה בי כשאני נזכר במראות: בכיסא הפלסטיק המותך בפינת האוכל, בכוס שנותרה על השיש במטבח, ובספר הקריאה "כשהדברים מתפרקים" שכתבה פמה צ'ודרון ונשאר פתוח על שולחן הסלון מהערב שלפני הכאוס הנורא.
אני גם רואה שוב את אבא ואותי הולכים שלובי ידיים באושוויץ למול קרמטוריום שלוש, והוא מספר על הוריו שנטבחו שם, והוא בטוח שאילו צה"ל היה במלחמת העולם השנייה, השואה לא הייתה מתרחשת. הוא לא יודע על הטבח בעוטף עזה. למזלו נפטר שנה קודם לכן.
שנים רבות הוא שתק ולא שיתף באובדן הבלתי נתפס של משפחתו וקהילתו. החשש שמא הצברים, אלו שלא באו משם, לא באמת יבינו, השתיק אותו. רק בלילות כשצעק מתוך שנתו אפשר היה להציץ אל סיוטיו.
למה בדיוק קורא זוהר התקרבנות? לאנשים צעירים וזקנים, גברים, נשים, וילדים שהוצאו מבתיהם באמצע הלילה ונורו ברחוב רק בגלל יהדותם? אנשים שבאופן הרואי ובלתי נתפס שרדו את התופת על אדמת פולין, הגיעו לארץ ובנו חיים חדשים. ילדו ילדים, הקימו מפעלי תעשייה ועיצבו את כלכלת המדינה הצעירה. אנשים שבתעצומות נפש אמרו לעצמם: למרות הכל ואף על פי כן נחיה חיים מלאים.
מאיפה צצה אצלך המילה הזו התקרבנות? אבי לא היה קורבן. הוא סירב בתוקף שירחמו עליו. את כאבו ואבלו הוא נשא עמוק בתוכו ולא שכח לרגע את משפחתו שנטבחה במחנות ההשמדה ואת שעבר עליו שם, על האדמה המקוללת, בידי מפלצות אדם
מאיפה צצה אצלך המילה הזו התקרבנות? אבי לא היה קורבן. הוא סירב בתוקף שירחמו עליו. את כאבו ואבלו הוא נשא עמוק בתוכו ולא שכח לרגע את משפחתו שנטבחה במחנות ההשמדה ואת שעבר עליו שם, על האדמה המקוללת, בידי מפלצות אדם. הוא לא חינך את ילדיו ואת נכדיו על שנאה ונקמה. הוא ביקש לבנות ולהיבנות מחדש בארצו וכמוהו כל שורדי השואה. הם הגיבורים ששרדו את הזוועות בלי צבא ובלי רובים ומטוסי קרב. בגבורה עמדו מול אמירות שחצניות של ילידי הארץ, יפי הבלורית שפגשו בהגיעם משם כחושים ומעוכים. "סבונים", קראו להם. "צאן לטבח" האשימו אותם במדינה העברית הצעירה, והם ספגו ודממו. הם ידעו שלא היו צאן, אבל טבח היה שם. בכמויות.
במהלך השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה הלך וגבר קולם של מכחישי השואה. מנהיגי המדינה לדורותיהם נאבקו בהוכחת שקר ההכחשה, ובצדק. אלא שבישראל 2026 פועלים במלוא הכוח ועזות המצח להכחשה. המטרה האחרונה שסומנה היא הכחשת טבח שואת 2023 ומניעת הנצחתו. זיכרון הטבח, בדיוק כמו זיכרון השואה, הוא חובתנו להורינו ולעצמנו. אנחנו נרות הזיכרון וסוכני הזיכרון של ימי האימה. לא חוק ולא דברי איוולת יעמדו בדרכנו ויעוותו את הצו המוסרי הזה.
דובי איכנולדצילום: דובי איכנולדשר התרבות קורא לדיבור על טבח התקרבנות. הוא וחבריו לממשלה עובדים בלהשכיח. בלי בושה וללא טיפת חמלה הם מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולסלף את העובדות למען אינטרסים צרים. אבל זה לא יעזור להם. אני, כמו אבי ז"ל, מתעקש להיות אופטימי. גם ברגעים קשים הוא חזר ואמר שבסופה של דרך הייסורים הטוב ינצח את הרע, ושבתוך האופל תמיד יימצאו בני אדם שמושיטים לך יד וחצי פרוסת לחם, ושבזכותם שווה לחיות ולמענם שווה להילחם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.02.26
