העיסוק האובססיבי והדקדקני בישראל בדמיון בין סמל הנשר של ועדת הטכנוקרטים שאמורה לנהל את הרצועה לזה של הרשות הפלסטינית, בעוד מהלכים דרמטיים הרבה יותר מקודמים בפועל, מהווה בבואה לאיבוד הכיוון הישראלי בהקשר לעזה. מעבר למאבק הדון-קישוטי למנוע מעורבות של הרשות בעזה - בשעה ששלשום הוקמה ועדת קישור בינה לוועדת הטכנוקרטים, בברכת מועצת השלום - בולט פער כפול שמתרחב בהתמדה: בין היעדים שקבעה ישראל ברצועה לבין המציאות בשטח, וגם בין גישת נתניהו כלפי עזה לבין זאת של יתר העולם, לרבות טראמפ.
כינוס מועצת השלום בשבוע שעבר מסמן את הכיוון שצפוי בקרוב, אך גם את הדילמות והבעיות שייווצרו: מואץ הדיון לגבי הכוח הרב-לאומי - הגם שלא סביר שהוא יפרק את חמאס מנשקו; מגויסים כספים לשיקום הרצועה - גם בלי שממומש פירוז הרצועה, ובמסגרת זו חוזרת קטאר לקדמת הבמה, למורת הרוח של ישראל ששואפת לראות מדינות ערביות אחרות, ובראשן סעודיה (אך במקביל מתנגדת לתנאי היסוד שלהן לקדם מו"מ בנושא הפלסטיני); וממשלת הטכנוקרטים צפויה להגיע לעזה, אך נראה שתשמש מעטה קוסמטי, שמאחוריו חמאס ינסה להתקיים לפי מודל חיזבאללה.
מול החתירה הבינלאומית לסדר חדש בעזה, גם אם הוא רחוק ממושלם, מציעה ישראל פתרון אחד בלבד: חזרה למלחמה, שלא פעם מלווה בהכרזות לגבי כיבוש הרצועה ושהייה ממושכת בה, ויש בישראל אף שמבטיחים יישוב מחדש של האזור ביהודים וריקונו מעזתים. כמו לאורך כל המלחמה, גם כעת, אין שום דיון מעמיק בישראל בשאלת היום שאחרי, וכרגיל פנטזיות וסיסמאות מחליפות מדיניות מפוכחת: נמשך טיפוח מיליציות וחמולות מפוקפקות בטענה שיוכלו להוות חלופה לחמאס; ומועלות סיסמאות בדבר דה-רדיקליזציה "כמו בגרמניה וביפן אחרי 1945", וזאת למרות שחמאס דומיננטי ברצועה, חולש על מערכת החינוך ומעצב את תודעת הפלסטינים, כשברקע טורקיה בונה מסגדים חדשים בעזה - אחד מהם על שם עבדאללה עזאם, אביו הרוחני של בן לאדן ודמות מופת בעיני חמאס. זה לא בדיוק ביטוי לקידום מתינות וסובלנות.
בין לבין, ישראל מתבצרת בקו הצהוב המחלק את הרצועה, שרבים מגדירים כגבול החדש. מדובר במעין מימוש תפיסת ביטחון חדשה ולפיה נדרשת נוכחות בעומק שטח האויב, ומשם להגן על גבולות ישראל. לכאורה טיעון הגיוני, אבל תפיסת ביטחון חדשה דורשת תהליך מעמיק, ולא ניתנת להובלה בידי הנהגה שבראה קונספציות ואחראית למחדלים. יתרה מכך, אותה תפיסה מבוססת על הנחה שלא יופעל לחץ חיצוני על ישראל, ושבעתיד כלשהו יותר לה לשוב ללחימה עצימה. בפועל, טראמפ ממשיך להציב אור אדום לישראל, וייתכן שבקרוב אף ידרוש להעמיק את הנסיגה.
האחיזה בקו הצהוב ללא אסטרטגיה סדורה, לרבות ניסוח יעדים ולוחות זמנים, מולידה תופעות שליליות הנגזרות משהייה סטטית וממושכת בשטח אויב: שגרת היתקלויות; חריגות ערכיות חמורות, כמו ההברחות שבהן חשודים בצלאל זיני ואחרים; וגם הרפתקאות פרועות כמו חדירות האזרחים לרצועה לצורך הקמת יישובים
האחיזה בקו הצהוב ללא אסטרטגיה סדורה, לרבות ניסוח יעדים ולוחות זמנים, מולידה תופעות שליליות הנגזרות משהייה סטטית וממושכת בשטח אויב: שגרת היתקלויות; חריגות ערכיות חמורות, כמו ההברחות שבהן חשודים בצלאל זיני ואחרים; וגם הרפתקאות פרועות כמו חדירות האזרחים לרצועה לצורך הקמת יישובים (כפי שמתרחש גם בסוריה ובלבנון), שכמו בתקרית הטרגית שבה נפל חייל צה"ל גור קהתי ז"ל, משקפות התנגשות חריפה בין כמיהות אמוניות וצרכים מבצעיים, ועלולות להסתיים באסונות כבדים שיחוללו קרע פנימי קשה. אביו של חייל צה"ל עפרי יפה ז"ל שנהרג בשבוע שעבר בשגגה בידי כוחותינו ברצועה, המחיש במידה רבה את הדילמה המתהווה, כשהעלה תהייה נוקבת לגבי תכלית השהות בעזה מאז הסתיימה הלחימה באזור.
ההתעקשות שלא לפתח אסטרטגיה סדורה ולתחקר את שורשי מחדל 7 באוקטובר משקפת חוסר יכולת כרוני להכיר בכישלונות ולהציג אמת מורכבת לציבור, ובמקום זאת מאמץ להסתיר או לטייח פערים, ואף להציגם כהישגים. קובעי המדיניות אולי יודעים בסתר ליבם את האמת, אולם לא מתווכים אותה לציבור, למשל: שסיום המלחמה נאכף על ישראל בניגוד לרצון הממשלה; שסדרת המיזמים המופרכים שקודמו בעזה קרסו (בראשם ה-GHF); שאין תוחלת לפנטזיות העתקת העזתים למקום חלופי; שחרף רצון ישראל, לטורקיה ולקטאר תפקיד מרכזי בעיצוב עזה; ושבגלל עיקשות הנובעת משיקולים פוליטיים, מצטמצמת השפעת ישראל ברצועה בצל בינאום זוחל.
נראה שישראל תיאלץ לקבל בקרוב עוד תכתיבים מטראמפ, כפי שהיה עם סיום המלחמה (פעמיים), והמעבר לשלב השני. אלה יכללו כנראה דרישות לקדם את שיקום הרצועה, קבלת כוח רב-לאומי וממשלת טכנוקרטים (שעלולים להגביל את חופש הפעולה של ישראל ברצועה), וייתכן שגם אימוץ נוסחה "מורכבת" לפירוק חמאס מנשק כבד בלבד, לצד העמקת הנסיגה הטריטוריאלית.
במקום נוקשות וסיסמאות, נדרש להתמקד בשלושה יעדים חיוניים: שימור חופש פעולה, כמו בלבנון; שליטה שאינה פלסטינית בציר פילדלפי; וטו על הגעת כוחות עוינים לרצועה. אין שום ברירה טובה וישראל נדרשת לבחור ברע במיעוטו, שהוא כנראה ממשלת הטכנוקרטים. יש לראות בכך פתרון זמני, עד שתגובש בישראל אסטרטגיה לטיפול שורש בחמאס, כשהפעם היא תקודם ביוזמה ותזכה ללגיטימציה מבית ומחוץ - שלא קיימות כרגע.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
