איש לא יודע אם תהיה תקיפה באיראן. לא ראש הממשלה. לא הרמטכ"ל. גם לא יו”ר המטות המשולבים. אפילו נשיא ארה"ב, כך נראה, טרם החליט. וגם אם כן, דברים עשויים להשתנות. כי מי יודע מה יהיה מחר.
המשמעות היא שתקיפה היא אופציה סבירה, לא עובדה מוגמרת. ובתוך המציאות הזו, מדיניות התקשורת הישראלית מול ארה"ב נכונה. מילה אחת מתארת אותה היטב: שתיקה. כמעט ואין הצהרות רשמיות סביב הצורך לתקוף. להוציא התבטאויות מיותרות על מפעלי טקסטיל, הזהירות היחסית נשמרת. והיתרונות ברורים. שתיקה משרתת עמימות מול האיראנים. היא מונעת הסלמה מיותרת. ולא פחות מכך, היא מתחשבת בסנטימנט ציבורי בולט בארה"ב נגד מעורבות אזורית. פחות קריאות לתקיפה מראש – מפחיתות היתכנות להאשמות-שווא בדבר קונספירציה ציונית בדיעבד. ומי שנהנית אינה רק ישראל, אלא הקהילה היהודית בצפון אמריקה. כידוע, היא הראשונה לחוות אנטישמיות בשל ביקורת כזו.
אבל אותה תבונה תקשורתית לא באמת משפיעה על הציבור הישראלי. היא לא עוזרת לו לישון בלילה. היא אינה מפיגה חרדות. והיא בטח לא מרגיעה על רקע התפתחות ספורט ההימורים הלאומי החדש: תקיפה – תהיה או לא? הסיבה לכך היא שהישראלי המצוי אינו חלק מסל השיקולים התודעתי של ישראל הרשמית. כלפיו אין ממש מדיניות תקשורתית לאיזון השפעות התקופה. אין מסרים. אין הגדרה של מי מדבר, איך ומתי. יש הודעת דובר צה"ל מדי פעם. זה נחמד אבל לא מספיק. כי כדי לשמר חוסן לאומי נדרש גם להסביר שמערכת הבריאות מתפקדת, שמחסני החירום מוכנים, שהתחבורה תזרום, שהכלכלה חזקה, ושנצלח את מה שצריך, יחד. לא רק מטעמי אמונה אלא גם של תיווך המציאות. במקום זה שולטת בעיקר גישת ה"יהיה בסדר". נגיע לגשר ונחצה אותו. וזה משגה ממעלה ראשונה. משום שבין דן לאילת נמצא ציבור שלם שאינו חווה הפוגה כבר שבועות. עצביו מתוחים לקצה. מבזקי חדשות והודעות טלגרם מטלטלים אותו. לא מדברים איתו אבל גם בו צריך להתחשב. דין נס-ציונה כדין וירג'יניה.
חשוב להבין שלא מדובר במותרות. למדינה יש אחריות להבטחת שלום אזרחיה. שיקוף יציבותה הוא חלק מזה. והתוצאה היא שהזנחת קהל היעד הישראלי מערערת את החוסן הלאומי. בתרחיש הטוב היא תגרום להתשה שתקצר את משך העמידות הציבורית לאחר התקיפה. אבל בטווח המיידי היא פשוט הופכת אותנו פחות סבלניים. יותר קצרים. היא מעודדת חיכוכים ותאונות דרכים וממלאת את האוויר אדי דלק. במילים אחרות, היא גורמת לנו להיות הגרסה הפחות טובה של עצמנו.
במקביל למדיניות השתיקה מול ארה"ב, ישראל מוכרחה להניע קמפיין חוסן מול אזרחיה. זה לא אומר שצריך לחשוף מודיעין, אבל זה כן אומר שעליה לשדר פנימה שבמקרה תקיפה, דברים יהיו בשליטה
לכן במקביל למדיניות השתיקה מול ארה"ב, ישראל מוכרחה להניע קמפיין חוסן מול אזרחיה. זה לא אומר שצריך לחשוף מודיעין, אבל זה כן אומר שעליה לשדר פנימה שבמקרה תקיפה, דברים יהיו בשליטה. בעדינות, ומבלי להלחיץ. עליה לגרום למנהלי בתי החולים להתראיין על מוכנותם. לקיים הצהרות ראש ממשלה וראשי גופי חירום. להזכיר את עוצמת הכלכלה (ולהימנע מפגיעה בבורסה). להמחיש שמערכי התחבורה ומשק האנרגיה יעבדו. זו רשימה חלקית ולא ממצה, אך הנקודה היא שעיצוב הרוח הלאומית לא יכול להיות נתון לשיקולי עריכה בגופי תקשורת בלבד. צריך גם ליזום. כי עורף חזק יותר הופך את המדינה כולה עמידה יותר. והזנחתו, תשפיע על מרחב התמרון בחזית עצמה.
