רולא דאוד מכירה היטב את הבנאליות של הגזענות הישראלית. לפעמים היא מוגשת לצד הקפה. "היא פוגשת אותך בסיטואציות קטנות בחיי היומיום", היא מסבירה. "רולא זה שם ערבי עתיק של שבט סורי שהיה ידוע בגבורה ובאצילות. כשאבא קורא ככה לבת שלו, זה מתוך גאווה. אבל פה בישראל זה לא רולא, אלא 'רולה'. מישהי גדולה, מפלצת. כל פעם שאני אומרת את השם שלי, בהתחלה יש צחוקים. היו כמה מקרים שבהם נכנסתי לארומה ולעגו לי. לפעמים קראו במיקרופון 'פאטמה'. זה היה ככה גם כשלמדתי באוניברסיטת תל-אביב, כי כשחיפשתי דירה השם שלי היה עניין. ניסו להבין מאיפה אני ורצו לוודא שאני ערבייה טובה. הייתי מביאה איתי את אח שלי, שהוא רופא.
"השיא מגיע בנתב"ג. בגיל 26, אחרי שסיימתי תואר ראשון, אחי קנה לי כרטיס לאיטליה. הגעתי לשדה התעופה ולפני שנכנסתי למטוס הגיעו אליי מאבטחים ואמרו לי שאני צריכה לעבור עוד בידוק. שאלתי למה והם ענו שבחרו בי רנדומלית. לקחו אותי לחדר ובחורה בת 20 אמרה לי 'טוב, את צריכה להתפשט'. שאלתי מה עשיתי, לא הבנתי למה אני צריכה לעבור את החוויה הזו. אבל התפשטתי, לא רציתי להתווכח. בכיתי שם בחדר ואחר כך בכיתי כל הטיסה. זה היה רגע שבו הבנתי איך המערכת רואה אותי".
איך לדעתך המערכת רואה אותך?
"כאיום. כמי שצריך להזכיר לה כל הזמן מה היא ומי בעל הבית. זו חוויה שעברו הרבה חברים שלי, ולא פעם אחת. אבל הבידוק ההוא בחדר בנתב"ג היה הרגע שבו שאלתי את עצמי: זה המקום שאני רוצה לחיות בו? ככה אני רוצה לחיות? שם נולד הרצון לעשות כאן שינוי".
דאוד (40), תושבת יפו, עומדת בשנים האחרונות בראש "עומדים ביחד", תנועת שטח יהודית-ערבית לקידום שוויון וצדק חברתי בין ישראלים לפלסטינים. יחד עם שותפה להנהגת התנועה, אלון לי-גרין, הם נבחרו ל-100 המנהיגות והמנהיגים הגלובליים העולים של המגזין "טיים" לשנת 2024.
14 שנה אחרי הרגע בנתב"ג ששתל בה את ניצני האקטיביזם, דאוד היא דמות בולטת בשטח. "עומדים ביחד" פועלת בערים מרכזיות בדרום, בצפון וביישובי המשולש, ומנהלת מאבקים חברתיים-כלכליים על יוקר המחיה ודיור בר-השגה, לצד קידום מסרים הקוראים לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסדר מדיני על בסיס שוויון זכויות לשני העמים.
לא מדובר במשימה קלה. 7 באוקטובר טילטל גם את חברי התנועה. "זה נגע בכולנו", אומרת דאוד. "חלק מהפעילים איבדו חברים בנובה, לחלק יש משפחות בעזה, לחלק אחים שהוקפצו למילואים. למרות זאת קיימנו שיחות, זומים, בכינו ביחד ותהינו ביחד מה עושים. התכנסנו סביב שפה משותפת ותיאום הדוק כדי להמשיך לפעול יחד גם בתקופה חשוכה לכולם. דווקא עוצמת המשבר חידדה את ההבנה שהשותפות אינה מותרות אלא נכס".
היו ששקלו לעזוב בעקבות הטבח?
"בטח. זה היה מבחן עבור התנועה. היו גם כאלה שחשבו לעזוב כשההפצצות על עזה התגברו. היו כאלה שהכל התערער אצלם כי פתאום המשפחה רואה אחרת דברים וחושבת אחרת. היו גם כאלה שעזבו וחזרו והיו כאלה שהבינו שהמשבר מחייב שותפות. אבל המרחב בתוך 'עומדים ביחד' איפשר לאנשים לדבר, לצעוק, ולפעמים להאשים".
"הליברלים" משתפנים
ואכן, עד 7 באוקטובר מנתה התנועה כ-3,000 חברים וחברות יהודים וערביות, ומאז הצטרפו 4,000 נוספים. יחד הם קראו לסיים את המלחמה, לחתום על עסקת חטופים ולעצור את הרג האזרחים והאזרחיות בעזה.
40 אחוז מהפעילים הם ערבים, ובקרב ההנהגה היחס הוא חצי-חצי. מלכתחילה שוויון וצדק בין ערבים ליהודים הם מטרות שקשה לממש בישראל, קל וחומר מאז המלחמה. "7 באוקטובר הביא אנשים להקצין בגלל פחד ורצון לנקמה", היא אומרת. "במצבים כאלה עולה השאלה מה המנהיגים מציעים. ומה הממשלה שלנו עשתה? הלכה לנקמה אכזרית ולקחה את החברה הישראלית איתה. מאז 7 באוקטובר הדה-לגיטימציה קיבלה עוד לגיטימציה.
"אנחנו מונהגים על ידי פוליטיקאים שמבחינתם אלה שבצד השני הם לא בני אדם ומגיע להם למות. אני לא מבינה איך הגענו למצב שאנחנו מסכימים לחיות חיים כאלה מחורבנים, עם מוות אינסופי, כאב, סבל. זה ייפסק רק כשבממשלה לא יכהנו פנאטים שחושבים שצד אחד צריך להיעלם. כרגע אנחנו מובלים על ידי קבוצה של אנשים מסוכנים".
את מכוונת לממשלה הנוכחית, אבל גם במחנה השני יש מנהיגים, למשל בני גנץ, שרץ עם קמפיין בחירות של "לא נשב עם ערבים".
"למנהיגים במחנה הזה, כמו גנץ ולפיד, אין עמוד שדרה. הם לא מביאים שפה אחרת ולא מציעים אלטרנטיבה. הם הרי מבינים את המפה הפוליטית: אם לא תהיה שותפות יהודית-ערבית, אנחנו נקבל ממשלת ימין לנצח. באופן אישי לא נעלבתי מגנץ, אבל זו הייתה אכזבה. את אומרת לעצמך שאולי יש מנהיגים שיכולים לעשות שינוי במפה הפוליטית, ואז כשיש הזדמנות להציע אלטרנטיבה, הם משתפנים וחוזרים אחורה".
הניכור מהצד היהודי כאמור לא מגיע רק מהפוליטיקאים. "שנה וחודשיים לתוך המלחמה הבנו שצריך לדבר על הילדים ברצועה", מספרת דאוד. "אמרנו, אוקיי, ילדים זה לא פוליטי, ילדים זה ילדים. התחלנו בהפגנות באזור המשולש שבהן החזקנו תמונות של ילדים שנהרגו בעזה, ובסוף זה הגיע גם להפגנות בתל-אביב. בישראל ראו בזה פרובוקציה, אבל להרגיש חמלה עבור ילדים שנפלה עליהם פצצה זה דבר מאוד בסיסי.
"אחרי הפגנה שבה החזקנו תמונות של ילדים מעזה, מוכרת לא הסכימה להכניס אותי לקיוסק. היא התעקשה ש'כל הילדים האלה טרוריסטים, מגיע להם למות'"
"אגב, פנו אלינו אנשים מעזה שאמרו לנו 'אנחנו רוצים את התמונות של התינוקות הישראלים שנרצחו בטבח של 7 באוקטובר. אנחנו רוצים להפגין בעזה עם התמונות שלהם'. שלחנו להם והם עשו את זה. אחד האבות שם אמר 'איבדתי שלושה בנים במלחמה הזו, ואני מכיר את הכאב של לקום ולא לשמוע את הבן שלך בבית'.
"אחרי אחת ההפגנות שלנו בדרום רציתי לקנות משהו לשתות בקיוסק, אבל המוכרת לא הסכימה להכניס אותי. היא אמרה לי 'אתם עוכרי ישראל, אתם שמאלנים, למה את לא מחזיקה תמונות של ילדים מישראל?' שאלתי אותה איך את יודעת שלא החזקתי, אבל היא התעקשה ש'כל הילדים האלה טרוריסטים, מגיע להם למות'. זה חירפן אותי. זו אישה שהיא כנראה אמא לילדים. אמרתי לה תשמעי, החזקתי עכשיו תמונה של תינוק בן שלושה חודשים. הוא עוד לא יודע לדבר. טיל פגע בו והוא נהרג. איך אפשר להגיד עליו שהוא טרוריסט?"
היא הבינה את זה?
"לא. היא מאמינה שזה או אנחנו או הם, ומי שמראה רחמים כלפי הצד השני כנראה תומך בו".
בסוף היא מכרה לך בקבוק מים?
"לא. זה היה אירוע מאוד קשה".
כרוניקה של הפקרות
עוד לפני המלחמה נאבקה דאוד באלימות בחברה הערבית, שבשנים האחרונות הפכה ממארת. כבר ב-2019 היא השתתפה בצעדות והפגנות מול תחנות משטרה ובהמשך הייתה שותפה בהקמת פורום "אמהות למען החיים". מאז המצב הסלים: 255 איש ואישה נרצחו בשנת 2025, כמעט כולם בנשק חם, יותר מ-50 אחוז מהם בני ובנות 18-30. מספר הילדים שסיימו את השנה שעברה יתומים הוא 225. חודשיים לתוך שנת 2026 ומניין הנרצחים עומד על 58 בני אדם. 12 ילדים מתחת לגיל 18 נותרו יתומים.
"זה מאבק של כל החברה הישראלית, לא רק של החברה הערבית", היא פוסקת, "יש הפקרות ואובדן שליטה ולאנשים בחברה הערבית נמאס. הם רוצים לחיות. אנחנו לא יכולים להמשיך לפחד לשלוח את הילדים לחצר של הבית כי יכול להיות שהם יחטפו כדור תועה. אנחנו רוצים שהמשטרה תגיע ותעשה. כשאזרח ערבי הולך לתחנת משטרה ומתלונן על מישהו, לא רק שזה לא מטופל אלא שהוא מסכן את עצמו. אנשים לא יגידו את השמות של העבריינים, כי גם מזה הם מפחדים".
אז המשטרה תגיד "אנחנו לא יכולים לטפל בזה כי הם שותקים".
"החברה הערבית דורשת מהמשטרה שתעשה את העבודה. היא דורשת גם מהממשלה לעשות את העבודה, אבל מבינה שהשר בן גביר הוא לא הכתובת. זה לא באמת מעניין אותו, להפך, הוא רוצה שנרצח אחד את השנייה. פחות ערבים מבחינתו זה יותר טוב".
ניסית להיפגש איתו?
"אין לי מה לשבת איתו. זה רק ייתן לו רייטינג. הוא כהניסט, בסדר? הוא לא מתבייש באמירות האלה שלו. אני חושבת שהוא בכוונה מחליש את המשטרה. הרי במערכת נורמטיבית לאזרחים יש אמון במערכת. פעם האזרחים הערבים האמינו במשטרה, אבל זה התרסק לחלוטין. למשל לאחרונה היו יריות בכפר כנא והאימאם של המסגד קרא לאנשים לצאת להפגין. אז הם הפגינו, ומה עשתה המשטרה? הגיעה וזרקה רימוני הלם על מפגינים שמוחים נגד האלימות והפשיעה".
"עומדים ביחד" הקימה את פורום משפחות הנרצחים, שכולל יותר מ-150 משפחות שאיבדו את ילדיהן לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית. הפעילים התחילו להגיע לניחומי אבלים, להרצאות וגם להפגנות שקטות בשטח. בינואר האחרון עלה בפורום הרעיון לארגן יום שיבוש במחאה על ההפקרה בחברה הערבית. הוא יצא לפועל ב-10 בפברואר וכלל חסימות כבישים קצרות, צביעה של מזרקות מים באדום, מחאות ביישובים שונים ובסוף הפגנה גדולה בחיפה. 16 שעות של מחאה מתמשכת. "זה היה מאבק משותף של ערבים ויהודים", היא אומרת, "הרבה ארגוני מחאה השתתפו ביום הזה. חברות הייטק התגייסו ומאות עובדים בבתי החולים עצרו את העבודה".
"משהו קורה בחברה הערבית. כבר חצי שנה, כל יום יש פעולה או מחאה. אנשים מבינים שאם הם לא ייצאו ויעשו, זה לא ישתנה. ויתרו עלינו, אבל אנחנו לא יכולים לוותר על עצמנו"
יהיו עוד ימי שיבוש?
"כן. לא אפרט מטעמי הפתעה".
אפשר להפסיק את האלימות הזו?
"אני חושבת שצריך להמשיך לדרוש. לעצור עבריינים זו עבודה של המשטרה, אבל הכרחי לעשות שינויים בתוך המשטרה, ואחד מהם זה שבן גביר לא יהיה אחראי עליה. דבר שני, היום יותר אנשים בחברה הערבית מבינים שעם הממשלה הזאת דבר לא ישתנה. בסוף צריך להצביע אחרת כדי לקבל ממשלה אחרת. כל הסקרים שאנחנו עושים מראים שאנשים לא רוצים רק שינוי, אלא גם לשבת סביב השולחנות שבהם מקבלים החלטות על החיים שלהם".
אבל מסורתית, אחוזי ההצבעה בבחירות הארציות בחברה הערבית מאוד נמוכים.
"כן, אבל משהו קורה בחברה הערבית. כל יום היא יוצאת להפגין. כבר כמעט חצי שנה כל יום יש פעולה או מחאה. ויתרו עלינו, אבל אנחנו לא יכולים לוותר על עצמנו".
לתחושתך יהיו אחוזי הצבעה גבוהים יותר בבחירות הקרובות?
"אני חושבת שכן אבל הרבה דברים עוד יכולים להשתנות. יהיו קמפיינים של דיכוי הצבעה, תהיה פשיעה במספרים הרבה יותר גדולים, תהיה הרבה פוליטיקה".
את תומכת בריצה משותפת של המפלגות הערביות?
"זה נותן איזושהי תחושה של אחדות בחברה הערבית. זה מעודד הצבעה וזה מבורך. אבל עדיין חסרים דברים בהרכב הזה. נשים למשל. חסרים קולות אחרים וצורת חשיבה אחרת. במפלגות היהודיות מביאים איזה מועמד ערבי שסוגר את הפינה, אבל במשותפת הגיוון זה לא דגל שנושאים אותו. בסופו של דבר, החברה הערבית היא לא מקשה אחת. אנחנו אנשים שונים ומגוונים".
בציבור היהודי שואלים איפה האחריות של החברה הערבית לתופעת האלימות? אחריות של אנשי חינוך, אנשי רוח, אנשי דת.
"החברה הערבית היא לא חברה אלימה. זה לא 'בתרבות שלנו', כמו שפוליטיקאים ופעילי ימין אוהבים להגיד. עובדה שלפני עשור לא היינו במצב הזה. לאזרח הפשוט אין באמת כלים להתמודד עם מה שקורה. מה שאפשר לעשות זה רק לנסות לשמור על הילדים. כלומר, לדאוג לחינוך בבית. החברה הערבית כן לוקחת אחריות על מה שקורה אצלה, אבל יש גבול למה אנחנו יכולים לעשות כשהממשלה והמשטרה לא לצידנו. הגענו למצב הזה בגלל שיש מדיניות שמתייחסת אלינו כאזרחים סוג ב', ששוללת תקציבים, שמשקיעה פחות. וגם, וקשה להגיד את זה, משתפת פעולה עם ארגוני פשיעה".
דאוד זהירה מאוד בנושא הזה. היא למשל לא מתייחסת להתבטאויות של בכירי משטרה שצוטטו בחדשות 12 ולפיה המדינה ושב"כ נותנים חסינות לארגוני פשיעה שבראשם סייענים פלסטינים שהועברו אל תוך הקו הירוק. דאוד מצביעה רק על אירועים יותר אנקדוטליים. "למשל בכפר יאסיף נרצח בשנה שעברה שומר של בית ספר, נידאל מסאעדה", היא אומרת. "ירו בו בבוקר,
בזמן שהילדים נכנסו ללימודים. היו שם מצלמות והייתה משטרה לא רחוק, אבל אין כתב אישום. המשטרה לא עושה מהלכים שמראים שהיא שומרת עלינו. יש פחד להסתובב בערים שלנו".
גם בעיר מגורייך, יפו?
"כן. ביפו לצערי תמיד היה ירי. את הולכת לישון ושומעת ירי".
פיספסתי את ליידי גאגא
היא נולדה בכפר יאסיף, השנייה מבין ארבעה אחים ואחיות. האח הגדול, כאמור, רופא, והאחות עורכת דין. האח הצעיר טבח במסלול שף. אביה היה מזכיר בבית ספר תיכון ואמה עבדה במשרד החינוך. "כמו כל בית ערבי, גדלנו על הסיסמה ש'אנחנו מיעוט, אז אנחנו צריכים להיות יותר טובים, ללמוד, להוציא תואר, לעבוד יותר קשה, לדבר כמה שפות'", היא מספרת. "גדלנו בבית עם עיתון 'אוקספורד' לילדים. בכפר יאסיף יש תחרות מי יותר משכיל. כשיש פסיכומטרי את לא רואה אנשים מסתובבים ברחוב".
הייתם בית פוליטי?
"לא. כי כשאת רוצה שלילדים שלך יהיו חיים קלים, את לא מחנכת אותם להתערבב בדברים שיכולים לסבך אותם. יש משפט אצל הערבים: 'אם אתה תגיד ככה, ישימו עליך נקודה שחורה'. המסלול הנורמטיבי זה לעשות תואר, להתחתן, להביא ילדים ‑ וזהו. להגיד תודה על מה שיש.
"אני לא מקרה קלאסי בחברה הערבית. אבא שלי רצה שנהיה עצמאיים ושלח אותנו מגיל 16 לעבוד בעבודה משרדית של נוער ביפו בקיץ. הגעה לתל-אביב וליפו בגיל הזה בונה אישיות אחרת. פתאום היה לי מפגש עם החברה הישראלית, כי בכפר לא הרגשתי חלק מהחברה הישראלית. אנחנו חיים בהפרדה. כערבייה, לרוב את פוגשת את זה רק כשאת מגיעה לאוניברסיטה. אבל כבר כנערה פגשתי אנשים אחרים.
"האמון של האזרחים הערבים במשטרה התרסק. לאחרונה היו יריות בכפר כנא והאימאם קרא לאנשים לצאת למחות. מה עשתה המשטרה? הגיעה וזרקה עליהם רימוני הלם"
"הדבר הראשון שהעיף לי את הראש זה שהיו פארקים. אני חושבת שזה היה הרגע הפוליטי הראשון בחיים שלי. אני באה מכפר, אין לנו פארקים. מקסימום מגרש עם דשא לכדורגל. ואז את מגיעה לעיר ורואה מה יש שם. לאט-לאט את מתחילה להבין שזה בגלל השקעה ותקציבים. זו הייתה התובנה הראשונה".
איך ראו אותך בכפר אחרי זה?
"נחשבתי לפאנקיסטית שחוזרת מיפו. הייתי לבושה אחרת. וזה לא שבאתי מכפר עם אנשים שרוכבים על חמורים, כן? כי גם את זה אמרו לי פעם. רציתי להיות קלינאית תקשורת ובית הספר שלי היה בתל השומר. לקחתי ספרים מהספרייה לעבודה ושכחתי להחזיר. כשבאתי להחזיר אותם הספרנית אמרה לי שאני צריכה לשלם קנס. אמרתי לה שאני נורא מתנצלת ושלא קיבלתי את המיילים שלה כי אני בתקופת מבחנים אצל ההורים. היא שאלה מאיפה אני וכשעניתי היא אמרה 'אה, טוב, בטח אין לכם אינטרנט בכפר'".
את רואה בזה גזענות סמויה?
"כן, ובורות. יש מלא כאלה. למשל כשאומרים לי 'את לא נראית ערבייה'".
ועוד ערבייה שנכנסה לרשימה יוקרתית של המגזין "טיים".
"כשנבחרנו לא הבנתי שזה דבר גדול. אני חושבת שזה גם כי כנשים, הרבה פעמים אנחנו מורידות מהערך שלנו. בכל זאת, אנחנו בחברה פטריארכלית. אז כשהודיעו לי על הבחירה ניסיתי לצמצם את עצמי. זה הביך אותי. אמרתי 'לא צריך כתבה עכשיו, לא צריך תמונה'. אמרו לי 'את מצטלמת ומתראיינת וטסה לארצות-הברית, ובכל פעם שאת נכנסת למקום אנחנו מציגים אותך עם הטייטל הזה'. הזמינו אותנו לאירוע הגאלה אבל לא הצלחנו להגיע. היו טילים".
את מי פיספסת על השטיח האדום?
"את ליידי גאגא, בין השאר. מתברר שזה היה אירוע גדול".
את שואפת להגיע לפוליטיקה הארצית?
"שאלה טובה. נכנסתי לאקטיביזם כי אני רוצה לשנות וכי אני לא רוצה להמשיך לחיות במקום שבו אני לא שווה לאנשים שסביבי. כל מה שאני עושה נועד לבנות זרם פוליטי שונה, שמאמין בדרך אחרת, שרוצה שותפות יהודית-ערבית, שמאמין בשוויון ורואה את כולנו כבעלי הבית הזה. אני עושה את זה עכשיו דרך התארגנות אזרחית ושם הכוחות שלי מושקעים כרגע. אם בהמשך אראה שההשפעה תגיע דרך מעורבות יותר ארצית, אז למה לא?"
איך ההורים מגיבים על זה שהחלטת להיות פוליטית למרות איך שהם חינכו אותך?
"בכל פעם שאני כותבת פוסט אמא שלי מתקשרת אליי. ההורים שלי מפחדים שיקרה לי משהו כי הם רואים מה קורה מסביב. אמא שלי אמרה לי פעם 'אם לאיימן עודה הרביצו בהפגנה, למה שלך לא ירביצו?' אבל מצד שני, הם מאוד גאים במה שאני עושה. לאבא שלי יש בחדר העבודה תמונות של כל הילדים, אבל רק התמונה שלי תלויה על הקיר".
