"מלחמה בעצימות נמוכה" ו"העימות המוגבל" הם מונחים שזלגו לפני מספר עשורים מהאקדמיה אל שולחנות התכנון הצבאיים. את המלחמות קצרות המועד - בישראל נוסח מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים - החליפו עימותים מתמשכים שהגיעו לשיאם במלחמת לבנון הראשונה שנמשכה כ-18 שנים; מלחמת לבנון השנייה, שכל האמירות על השקט שהביאה התבררו כמופרכות, והיא רק החליפה פנים עד שחזרה אלינו לפני כשנתיים; שורת האינתיפאדות, הראשונה ב-1987 והשנייה שפרצה בספטמבר 2000, שבתצורות משתנות, עם הפוגות לפרקי זמן, נמשכות בפועל עד היום; וכמובן העימות בעזה, שעד מלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבות טבח 7 באוקטובר נהנה מהגדרה ממעיטה - מבצע. מבצע עופרת יצוקה או מבצע צוק איתן, מונח המתייחס בדרך כלל לאירועים אלימים קצרי מועד.
מלחמה בעצימות נמוכה מאופיינת לא רק בפרקי הזמן הארוכים אלא גם בא-סימטריה ביחסי הכוחות הלוחמים. צבא ההגנה לישראל מול כמה עשרות אלפי לוחמי חיזבאללה או מול כמה עשרות אלפי לוחמי חמאס, וכך גם בשטחים. אם רוצים אפשר להרחיק ולקטלג תחת הכותרת הזו גם את מלחמות ארצות-הברית בעיראק או באפגניסטן, ויש המרחיקים גם עד מלחמת וייטנאם בשנות ה-70. א-סימטריה שלא בהכרח מטיבה עם הצד החזק, נוכח מאפיין נוסף של העימות המוגבל הקובע שהלחימה מתנהלת לא רק בשדה קרב, אלא גם על התודעה בשני הצדדים. מאפיין זה מתייחס לחוסנן של החברות בשני הצדדים, החשופות לא רק להקזת דם מתמשכת אלא גם לתמרון הדעת, ללוחמה פסיכולוגית, להתשה פיזית, כלכלית ונפשית. זה עימות שבו היתרון הצבאי איננו בהכרח הגורם המכריע, והיכולות המבצעיות אינן ערובה להצלחות. ובניסוח אחר: קיומו של צבא גדול, מצויד ומיומן אינו ערובה להצלחה בשדה הקרב - שוב, ראו וייטנאם, אפגניסטן או עיראק. יתרה מזאת, בעימות שכזה, המתנהל מול ובתוך אוכלוסייה אזרחית, הצד החזק לא תמיד מסוגל לנצל באופן אפקטיבי חלק גדול מיכולותיו. הוא גם הצד שיתקשה להסביר את הפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע, פגיעה שהיא פועל יוצא של עימות מהסוג הזה, שנאלץ להתמודד עם סיפור מסגרת מורכב, ופועל לעיתים קרובות בתוך אי-הסכמה מתמשכת על הנרטיב גם ברמה הבינלאומית. המלחמה עם איראן, שהחלה עוד קודם למבצע עם כלביא, שלא בטובתנו, נופלת גם היא לתוך ההגדרות האלה, גם אם מדובר במלחמה בין שתי מדינות.
ובמקביל, הקרע בחברה הישראלית רק הולך ומעמיק, נוכח אובדן האמון של חלק גדול מהציבור בכנסת ובממשלה. לא רק בשל ההתנהלות עד הטבח, אלא גם היום
לכל זה אפשר עכשיו להוסיף מאפיין נוסף, גם אם טרם קיבל את האישור המחקרי, של מעבר מביטחון שוטף, הבט"ש המוכר לנו כבר עשרות שנים, לביטחון שוטף על סף מלחמה במציאות של אי-ודאות שרק מחריפה עם הזמן. למרות תעצומות הנפש והגוף שגילו הלוחמים של צה"ל בכל הגזרות, ברור לכל אחד מאזרחי מדינת ישראל שהעימות עם חיזבאללה לא הסתיים, שהמלחמה בעזה לא נגמרה. לא רק שאי-אפשר לסמן וי על היומרה לסיים אותה בניצחון מוחלט, אי-אפשר בכלל לסמן וי על סיום. ביהודה ושומרון, ההגדרה האהובה על מקבלי ההחלטות של כיסוח הדשא בוודאי שאינה מייצרת תחושה של סוף. וזו למרבה הצער גם התחושה ערב הסיבוב הבא עם איראן.
אריאלה רינגל הופמןוכל זה בשעה שהקרע בחברה הישראלית רק הולך ומעמיק, נוכח אובדן האמון של חלק גדול מהציבור בכנסת ובממשלה. לא רק בשל ההתנהלות עד הטבח, אלא גם היום. החל במאבק על חוק ההשתמטות שאינו יורד מסדר היום, דרך שורה ארוכה של חוקים שמטיבים, למרבה התסכול, עם אלו שמסרבים לקחת חלק בנטל הכבד, והמשך בדוח מבקר המדינה שהתפרסם זה עתה וחושף שרשרת כשלים מקוממים דווקא בטיפול באוכלוסיות שנפגעו.
במילים אחרות, קשה לומר, קשה מאוד אפילו לומר, שהחברה האזרחית, למרות כוחות הטוב שבה, למרות שיעורי ההתנדבות שלא ייאמנו, נמצאת במיטבה בכל מה שנוגע לביטחון השוטף על סף מלחמה.
