ב-13 בפברואר 2019 פירסם שליט איראן, עלי חמינאי, גילוי דעת לציון יום השנה ה-40 למהפכה האסלאמית. במסר פירט המנהיג העליון את הישגי המהפכה והשיא עצות לדור הצעיר באיראן לקראת מימוש "השלב השני" שבדרך. בזירה הפנימית שיקפו דבריו התעלמות מהפער הגדל והולך בין הציבור האיראני, ובעיקר הדור הצעיר, לבין מוסדות המשטר והמהפכה. הוא ייחס לצעירים האיראנים דבקות בערכים המהפכניים והדתיים תוך התעלמות ממגמות השינוי והחילון בקרב צעירים רבים, המתרחקים מהדת ומאמצים אורח חיים מערבי.
מפת הדרכים שהציג חמינאי התעלמה גם מהדרישה הציבורית הגוברת לרפורמות אזרחיות ופוליטיות, גם אם מוגבלות והדרגתיות. בתחום מדיניות החוץ ציין חמינאי כי הזירה הבינלאומית ניצבת כיום בפני "התעוררות אסלאמית", המתבססת על מודל ההתנגדות לדומיננטיות האמריקאית והציונית וכי ארה"ב ובעלות בריתה נכשלו בשעה שאיראן הרחיבה את נוכחותה הפוליטית באזור.
גילוי הדעת הזה ביטא היטב את נחישותו של חמינאי לשמר את ערכי המהפכה.
חמינאי, יליד 1939, היה ממובילי המהפכה האסלאמית ב-1979. בשנות השישים והשבעים נטל חלק פעיל בתנועת ההתנגדות למשטרו של השאה ואף נעצר ועונה כמה פעמים על-ידי כוחות הביטחון. בזמן המהפכה האסלאמית נחשב לאחד ממקורביו של מנהיג המהפכה, האייתוללה ח'ומייני.
המינוי למנהיג עליון
ביוני 1981 ניצל חמינאי מניסיון התנקשות, שהותיר את ידו הימנית משותקת. אך זה לא עצר את דרכו לצמרת המהפכה, וארבעה חודשים מאוחר יותר התמנה לנשיא, תפקיד בו שימש עד מותו של ח'ומייני ב-1989, אז מינתה אותו מועצת המומחים למנהיג עליון. מינויו כיורש נתפס כחריגה בוטה מעקרון "שלטון חכם ההלכה", משום שחמינאי לא היה איש הדת השיעי הבכיר ביותר.
לאחר מינויו פעל חמינאי בהדרגה לבצר את סמכותו, תוך שהוא משתמש בשליטתו במנגנוני המדינה, ובראשם משמרות המהפכה. סירובו לסגת מהדוגמה האסלאמית-המהפכנית לא הציב אתגר משמעותי על יציבות המשטר כל עוד זה לא ניצב בפני איום קיומי מבית או מחוץ.
לאחר מינויו פעל חמינאי בהדרגה לבצר את סמכותו, תוך שהוא משתמש בשליטתו במנגנוני המדינה, ובראשם משמרות המהפכה. סירובו לסגת מהדוגמה האסלאמית-המהפכנית לא הציב אתגר משמעותי על יציבות המשטר כל עוד זה לא ניצב בפני איום קיומי מבית או מחוץ
עד יומו האחרון סבר המנהיג העליון חמינאי כי אין תחליף לדרך "ההתנגדות". לעתים הסכים לפשרות טקטיות. למשל נכונותו להסכים למשא ומתן עם ארה"ב בסוגיית הגרעין (אותה כינה "גמישות הירואית"), או להקלות באכיפת קוד הלבוש האסלאמי בעקבות מחאות הרעלה ב-2022. אך הוא סירב לסטות מעקרונות היסוד של המהפכה, גם לא כדי לספק פתרונות מעשיים למצוקות הגוברות של אזרחי ארצו.
בנוסף על כך, חמינאי לא שינה מעולם את תפיסתו הגורסת כי יכולת סף גרעינית צבאית, פיתוח יכולות טילים מתקדמות ותמיכה ברשת השלוחים האזורית שטוותה איראן במשך שנים, יספקו לה הרתעה אפקטיבית נגד אויביה. הוא גם לא נסוג מעמדתו לפיה תוכנית הגרעין מהווה רק תירוץ בידי המערב על מנת ללחוץ על איראן, לבודדה ולהחלישה כדי להכשיר את הקרקע למימוש היעד האסטרטגי המרכזי: שינוי המשטר האסלאמי.
באחד מנאומיו אמר, כי "פוליטיקאים אמריקאים טוענים בפני פקידים איראנים שאין בכוונתם לשנות את המשטר באיראן, אך הם משקרים. הם לא יהססו אף לא לדקה אחת אם יוכלו להרוס את הבסיס של הרפובליקה האסלאמית".
הבדלי גישות
אף כי לחלק מתפיסות היסוד שלו הייתה שותפה במידה כזו או אחרת צמרת המשטר האיראני כולה, הרי שלאורך השנים התגלעו הבדלי השקפות בינו לבין החוגים הפרגמטיים יותר בצמרת הממשל ביחס לאסטרטגיה הרצויה. כך, למשל, בשעה שחמינאי נותר בעמדתו העקרונית ששללה כל אפשרות לנרמול היחסים בין איראן לארה"ב, גרס הנשיא לשעבר, חסן רוחאני, כי הידברות ישירה עם האמריקים טומנת בחובה פוטנציאל לאימוץ מדיניות פתוחה יותר כלפי המערב.
הבדלי הגישות באו לידי ביטוי גם ביחס לתועלת שבהסרת הסנקציות. הנשיא לשעבר רוחאני והנשיא המכהן, מסעוד פזשכיאן, הכירו בכך שחילוץ הכלכלה האיראנית מן המשבר העמוק שבו היא נתונה מחייב את הסרת הסנקציות גם במחיר של פשרות בסוגיית הגרעין. לעומתם, חמינאי שלל את העמדה לפיה הבעיות הכלכליות נובעות מהסנקציות הבינלאומיות והדגיש כי הפתרון לבעיות אלה נעוץ ב"נטרול הסנקציות" ולא בהסרתן.
יתר על כן, גם ההערכה שרווחה במשך שנים שלפיה מדיניותו מתאפיינת במידה רבה של זהירות, עוררה בשנים האחרונות ספקות. בעקבות מתקפת הטילים האיראנית על ישראל באפריל 2024 אמר פקיד אמריקאי בכיר לחדשות ABC כי ארצו הסתמכה יותר מדי על התפיסה המוטעית שלפיה מנהיג איראן הוא זהיר ולעולם לא ינחה לתקוף את ישראל באופן ישיר.
מאז מונה למנהיג איראן אכן נקט חמינאי לרוב מדיניות זהירה, בעיקר ביחסי החוץ, כדי להבטיח את שרידות משטרו. הוא הכיר בכך שעימות צבאי ישיר עם ארה"ב עלול להציב איום קיומי על שרידות המשטר, והדבר חייב הפגנת זהירות חרף הרטוריקה הקיצונית שלו. אלא שבשנתיים האחרונות הפגין המנהיג נכונות רבה יותר ליטול סיכונים אם בשל גילו המתקדם, הדומיננטיות המוחלטת של החוגים השמרניים והרדיקליים בתהליכי קבלת ההחלטות בטהרן או אם משום שהעריך כי שימור מורשתו מחייב המשך דרך "ההתנגדות" - גם במחיר סיכונים מבוקרים שמהם נמנע בעבר.
הסתלקותו של חמינאי אין משמעותה בהכרח שינוי המשטר בטהרן. עם זאת, היא עשויה להכשיר את הקרקע למעבר משלטון אנשי דת לשלטון חלופי. בשלב זה לא ניתן להצביע על זהותו של מנהיג אפשרי כזה וייתכן כי בשלב ראשון ינוהלו ענייני המדינה בידי מועצת הנהגה קולקטיבית, בהשתתפות בכירים מן הממסד הפוליטי לצד קצינים בכירים בהווה או בעבר.
רז צימט אפשרות נוספת היא שהשליט החדש יעדיף לשמר את מוסד המנהיג הרוחני תוך החלשתו. שלטון כזה עשוי להתפתח בהמשך לשלטון יחיד במאפיינים אוטוריטריים-צבאיים או לחלופין בשאיפה לשינוי מהפכני שיוביל להפלת הרפובליקה האסלאמית ולכינונו של סדר פוליטי חלופי בדרך של שינויים חוקתיים, בחירות חופשיות או משאל עם. כך או כך, תם עידן ברפובליקה האסלאמית.
ד"ר רז צימט הוא ראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.26
