48 שעות מאז יריית הפתיחה למבצע שאגת הארי, והתכנון המודיעיני-אופרטיבי הישראלי-אמריקאי הקפדני למערכה מזה חודשים, נותן את פירותיו: החל מסיכול ממוקד של אישים בצמרת הפוליטית והצבאית של קונגלומרט הטרור האיראני במכת פתיחה מזהירה; דרך ציד משגרים ושחיקה שיטתית של מערך הטילאות; ועד פגיעה עמוקה במתקני גרעין ויעדי צבא.
היממות הקרובות יוקדשו לגריעת "משפחות יעדים" נוספות ובהן מטרות משטר, ביטחון פנים, משמרות המהפכה ובאסיג' – עם הפנים להגשמת הרעיון המסדר השאפתני של המערכה: הכשרת הקרקע להתקוממות אזרחית שתביא לקריסת משטר האייתוללות.
בהתאם, מאז פרוץ המערכה נרשמת שביעות רצון גבוהה בוושינגטון ובירושלים מקצב הפגיעה במשטר, ובטעם רב. אך אליה וקוץ בה: כל עוד משטר האייתוללות ייוותר על רגליו בתום המערכה, הרי שעקומת שיקום היכולות הקטלניות תיוותר תלולה, כלקח איראני מרכזי מהעימותים האחרונים. כושר ההתאוששות של דיקטטורות שביכולתן להסיט תקציבים כהרף עין לבניין כוח – מהיר ביותר, דומה לזה של ארגוני טרור וסובל מהערכת חסר כרונית במערב. כך למשל בולטת האכזבה שנרשמה בישראל ובקרב בעלות בריתה בעקבות שיבתו המהירה של האיום הבליסטי מוקדם מהצפוי – פחות משנה לאחר מבצע עם כלביא.
אך כאן לא מסתיימות הצרות: הציפייה לשינוי משטרי בעקבות המערכה, צפויה לעמוד באתגרים מורכבים למדי. החזון להפיכה ראוי וחיוני, אך הדרך אליו עשויה להיות מורכבת מכפי שאולי הנשיא טראמפ רואה בחזונו, כאירוע מדיד ופיזיבילי, דוגמת סילוק מדורו מוונצואלה. כך, שר ההיסטוריה דואג להזכיר לנו עד כמה מורכבת הפיכה משטרית במציאות דיקטטורית כאיראן של ימינו: סיפורה של ההפיכה בקוסובו בשנת 1992 מלמד כי שינוי משטר יסודי דורש שילוב נדיר בין התנגדות פנימית עיקשת ומזוינת, מנהיגות אלטרנטיבית ממשית והתערבות צבאית ודיפלומטית חיצונית מסיבית (נאט"ו והאו"ם). אולם הניסיון להשליך מודל זה על איראן צפוי להיתקל בקשיים: בעוד שקוסובו הייתה מחוז קטן שנאבק על הגדרה עצמית מול מדינה מוחלשת, איראן היא "מבצר אסטרטגי": מדינת ענק בעלת "עומק שמרני איסלאמיסטי", יכולות צבאיות מתקדמות, ודוקטרינת הגנה הנשענת על רשת שלוחים.
בעוד שבקוסובו הכוח הזר פעל בוואקום והצליח להכניע את הצבא הסרבי בתוך 78 ימי הפצצות, הרי שמול טהרן כל התערבות צבאית מידרדרת למערכה אזורית, כפי שמתרחש בימים אלה – כך שהתקווה לשינוי נותרת כלואה במאזן אימה פנימי. תקדים קוסובו ממחיש שהפיכה משטרית מהירה אינה בהכרח מתאימה לזירה האיראנית, באופן ההופך את הציפייה לרגע מזוקק של קריסת האייתוללות ליעד מורכב ומתסכל.
ברוח זו, המעבר ממשטר איסלאמיסטי לדמוקרטיה אינו דומה למפץ הגדול של המלחמה הקרה, אלא לקרב התשה סיזיפי וממושך, שיחייב גיבוש אסטרטגיה ושיטת פעולה קוהרנטית לשחיקת מרכזי הכובד של המשטר. זהו נתיב שבו הניצחון אינו נמדד בכיבוש כיכרות. זהו מסלול בודד ומדמם שבו השחר אינו עולה ברגע אחד של מהפכה, אלא נולד מתוך אלף סדקים קטנים בחומה.
