יש תאריך די איזוטרי במלחמה שלא יוצא לי מהראש. 2 בינואר 2024 בטח לא אומר יותר מדי לרוב הישראלים. באותו זמן הייתי עמוק במילואים בתוך המלחמה. היחידה שלי עסקה בתחום מודיעיני מאוד מסוים, וכשרצינו לדעת מה קורה במלחמה היינו יוצאים אל המתחם שבו רוכזו הטלפונים שלנו ומתעדכנים בעזרת ערוצי הטלגרם כמובן. אומנם עסקנו בלב האירועים, אבל חלק מהמידור הוא שאתה יודע היטב על מה שאתה נוגע בו, וכמעט כלום על כל דבר אחר.
ואז, בשעת ערב מוקדמת, מישהו אמר פתאום שיש תקיפה בביירות. אני ממש זוכר את ההלם, את ההתרגשות, את ההבנה שאנחנו באירוע אחר. וואו, איך יכול להיות שהעזנו לתקוף בביירות? יעד התקיפה המוצדקת הזאת היה אז סלאח אל-ערורי, בכיר בחמאס. ואפילו שהפעולה הזאת לא כוונה נגד איש חיזבאללה, היא נראתה לנו, אלה שהיו אז כבר כמה חודשים בתוך אמ"ן, כאירוע שהוא בלתי-נתפס.
ואם נחזור שנתיים וחמישה חודשים אחורה מהיום, שבוע ימים טרם טבח 7 באוקטובר, לא היינו מסוגלים בכלל לדמיין את המקום שאליו אנחנו מסוגלים להגיע. מה שהחל ברצח חסר מעצורים של אזרחים במיטות, בחטיפה של נערות וקשישים, הגיע עכשיו למתקפה עוצמתית שאין נחוצה ממנה, שבמסגרתה הגענו שלשום לאבי אבות ראשי הנחש. התקיפה ההיא בביירות, שבדיעבד נראית לא אחת המשמעותיות במלחמה, פתחה את הדרך לשלל סיכולים בלתי נתפסים.
דובר צה"ל פירסם אתמול עוד קולאז', אולי המאה במספר שלו מאז תחילת המלחמה. אבל בזה של אתמול הייתה פרופורציה אחרת מכל מה שראינו עד כה. הפעם בראש הפירמידה עמד אס חדש: עלי חמינאי, מנהיג משטר הטרור האיראני מזה 37 שנה. מתחתיו ניבטו אלינו תמונות של כל רוצחי היהודים הכי גדולים בדור הנוכחי. כולם הלכו לעולמם בזכות האומץ והתושייה של טייסי חיל האוויר, של לוחמי צה"ל, אנשי המוסד, השב"כ ואמ"ן.
מי לא נמצא שם? יחיא סינוואר אדריכל הטבח, שפתח עלינו את שערי הגיהנום, אבל תודה לאל, תודה לצה"ל, תודה לנחישות ולחוסן של אזרחי ישראל, תודה לעקשנות של ממשלת ישראל, שוגר מאז בעצמו אל הגיהנום הזה, יחד עם עשרות רבות של מנהיגי טבעת האש. סונים ושיעים, צעירים ומבוגרים, פעילים מבצעיים בעצמם, ואדריכלי טרור ששלחו המונים לעשות את המלאכה.
מי מאיתנו לא זוכר את ההלם כשהעזנו לחסל את רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בביירות, ויום למחרת את איסמעיל הנייה בלב איראן? צריך לומר שהאויבים שלנו תמיד נתנו לנו סיבות טובות להיפרע מהם
מי מאיתנו לא זוכר את ההלם כשהעזנו לחסל את רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בביירות, ויום למחרת את איסמעיל הנייה בלב איראן? צריך לומר שהאויבים שלנו תמיד נתנו לנו סיבות טובות להיפרע מהם, ואם היה לנו יותר שכל או אומץ היינו עושים זאת לפני שהם רצחו עשרה ילדים במגרש הכדורגל במג'דל שמס, ועדיין, גם לרגע הזה לא האמנו שנגיע.
אלמנט הצדק
ולכל זה יש משמעות אדירה בשלל רבדים: אויב שמבין שחייו בסכנה תמידית, מקדיש המון אנרגיה לפחד, להסתתרות, ולשמירה על עצמו. כל דקה כזאת היא דקה שבה הוא פחות אפקטיבי ברצח יהודים. יש בה גם אלמנט מרתיע. פחות אנשים נכנסים לביזנס שבו חייך על הגריל תמידית. כמה מטומטמים היינו שעד לא מזמן הייתה להם תעודת ביטוח.
ויש גם את אלמנט הצדק, המוסר והנקמה. מי שרצח ילד קטן במיטה, מי ששלח המונים לעשות זאת, בצפון הארץ, בעוטף עזה, בכל רחבי ישראל מטילים איראניים, הוא בן מוות.
עמיחי אתאליובהינתן כל זאת אנחנו נמצאים כעת בימים שלא היינו מעלים על דעתנו שהם מסוגלים להגיע. כמו תמיד, למדנו את הלקח בדרך הכי קשה שיכולה להיות. אנחנו עדיין משלמים מחיר כבד כפי שראינו רק אתמול בבית-שמש, אבל כמו שזה נראה כרגע, ההרתעה הישראלית שהוכחדה כליל במשך שלושה עשורים, משתקמת ברמה הכי גבוהה שיש. אחרי סבב ממושך וכואב של דם יזע ודמעות, יש מצב שאנחנו קרובים בפעם הראשונה באמת למה שאפשר לקרוא לו מזרח תיכון חדש. כזה שבו ישראל היא שחקן מרכזי, לא מתרפס, לא מתכופף, נחוש ומכבד את שאר השחקנים ההוגנים, אבל כורת בלי למצמץ את ראשו של כל נחש שרק חושב להכיש.
