כבר שבועות ארוכים העורף הישראלי נערך לסבב נוסף מול איראן, כאילו המילים האלו היו נשמעות לנו נורמליות לפני שנתיים וחצי. הייתה כמעט הקלה באזעקה של שבת בבוקר, שהכריזה שההכנות הושלמו והמערכה מתחילה.
אזרחי ישראל כבר מתורגלים היטב: במקום שוק פורים וחגיגות בבתי הספר, הילדים התחפשו במקלטים וההורים שוב עשו כל שביכולתם לרקום זכרונות ילדות מתוקים, גם אם חריגים. חוש ההומור המשובח ייצר אין סוף בדיחות רשת על פיקוד העורף, על האיראנים, על ארצות הברית, ועל האובססיה הלא ברורה לאריות. גם מערכי הסיוע נכנסו לתפקוד מהיר ויעיל: עשרות אלפי מילואימניקים התייצבו בפעם המיליון בלי לשאול שאלות, בתי החולים התמלאו בצוותים מקצועיים שנערכו לכל תרחיש, ובני נוער הקימו מערכי התנדבות אדירים בשביל להושיט יד היכן שניתן. שעת החירום מחמיאה, מחלצת מאיתנו אזרחות למופת וערבות הדדית. ומה יוותר מזה כשנשוב לשגרה?
שעת החירום הזו היא שעת סכנה. כשיומיים מרגישים כמו שבוע, בתוך אין ספור אזעקות, חובה לזכור: מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, היא מסוכנת מאד. 12 אזרחים שילמו בחייהם ביומיים האחרונים. פגיעה ישירה במקלט גרמה לאסון נורא בבית שמש, בתל אביב שילמו בחייהם אזרחים שניסו להגיע אל המרחב המוגן. הטילים השמידו, הרסו, והותירו רבים ללא קורת גג.
בתוך האופריה, אסור לטשטש את האובדן של חיים יקרים כל כך. הערנות והזהירות הם הכרחיים, למרות השחיקה, אך יותר מכך – הסולידריות היא הכרחית. בתוך ימים ארוכים וקשים, תשומת הלב האזרחית למי שנפגעו היא פעולה חשובה מאין כמותה. ביננו מסתובבים עדיין אנשים ללא בית, ללא מנוח, מ'עם כלביא', הסבב הקודם מול איראן. שלא לדבר על כל הפצועים בגוף ובנפש משאר הזירות המדממות בשנתיים הללו. 'יחד ננצח' פרושו קודם כל להיות יחד בתוך הצרה. לא באופן מתקתק וחסר חוש ביקורת, אלא מתוך הושטת יד. שימת לב למי שזקוקים לסיוע, לאוזן קשבת או לנחמה. לייצר קהילתיות ושייכות זו תשובה טובה לחוסר וודאות ופחד.
הניצחון המוחלט לא יושג רק בהפצצות ענק ובסיכול טילים, אלא ברגע שבו המאבק שלהם לחירות יפגוש את הזכות שלנו לביטחון. ברקימה של סיפור משותף, עשיר וחדש, למזרח התיכון
אל לנו להתאהב ביכולת שלנו לספוג, להשתקם ולהמשיך לסיבוב הבא. הערבות ההדדית והגבורה במקלטים הן תעודת כבוד, אבל הן לא יכולות להיות תוכנית עבודה לטווח רחוק. המושג 'בין הסבבים', בעזה, בלבנון או באיראן, חייב להימחק מהלקסיקון. מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, היא כישלון של המציאות, והיעד היחיד שלה חייב להיות סיום מעגל הדמים. השאיפה לשלום אינה מניפסט של נאיביות, היא הדרישה המוסרית המינימלית שלנו עבור ילדנו, שגדלים במציאות בלתי אפשרית.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס כשמביטים אל העם האיראני, שעומד בעוז ובמחיר בלתי נתפס מול רודנות חשוכה, אנחנו מוצאים שותפים לאותה תקווה. הידיעה שמעבר לגבולות האיבה יש מי שמייחלים לחופש ושלום, ממלאת בתקווה. הניצחון המוחלט לא יושג רק בהפצצות ענק ובסיכול טילים, אלא ברגע שבו המאבק שלהם לחירות יפגוש את הזכות שלנו לביטחון. ברקימה של סיפור משותף, עשיר וחדש, למזרח התיכון.
