בניגוד לעלילות הדם האנטישמיות, הציונות מעולם לא פינטזה על אימפריה ולא ביקשה להכתיב סדר עולמי. החלום היה קטן וצנוע, כמעט עלוב: ארץ מקלט. פיסת אדמה שעליה היהודי לא יהיה עוד אובייקט של ההיסטוריה, אלא הסובייקט שכותב אותה. אפילו זאב ז'בוטינסקי, מי שמזוהה יותר מכל עם בניית הכוח היהודי, רצה "קיר ברזל" כדי להגן על הבית, לא כדי לכבוש באמצעותו בתים אחרים.
התפיסה הזו התאימה לגנום היהודי. היהדות היא דת מסתגרת במהותה. מעולם לא יצאה למסעות צלב כדי "להציל נפשות" ולא השתמשה בכוח החרב כדי לאסלם אחרים. להפך, תמיד הערימה קשיים על המבקשים להצטרף אליה מתוך תפיסה שהמתגייר אינו הופך רק ל"מאמין", אלא לחלק ממשפחה לאומית טוטאלית. "עם לבדד ישכון" לא נתפס כקללה אלא כברכה. לנו ולעולם. כל הניסיונות לערער על תפיסה הזו - כמו אלה של יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי – הסתיימו בחורבן.
הקמת המדינה לא שינתה תפיסה זו. למרות שלכאורה היהדות נאלצה להיפתח לעולם, בפועל הבידול היהודי גבר. הוא הפך למדיניות רשמית דרך חוקים כמו חוק השבות ובאמצעות שליטה על עיצוב המרחב הציבורי (שבת, נישואין, כשרות). הביטוי המובהק ביותר לכך הגיע אחרי הניצחון ב-1967. ישראל שלטה בשטחים נרחבים ובמיליוני אנשים חדשים אך המשיכה להתנהג כאילו שהיא עדיין בשטעטל. היא לא רצתה לנהל את המרחב, אלא רק ביקשה שהמרחב יניח לה להתנהג כאוות נפשה בתוך הגבולות החדשים. כל רעיונות הסידור מחדש – מטרנספר אזרחים ועד סיפוח ואזרוח מלא - נותרו בשולי השוליים. הצהרת משה דיין ב-1967, שישראל מחכה לטלפון מהערבים ייצגה את תפיסת הרוב המוחלט בשעתו, תפיסה שלפיה השטחים הם פיקדון שיושב תמורת התחייבות שנוכל לחיות בביתנו הקטן בבטחה.
גם בהמשך, כשישראל רכשה עוד ועוד עוצמה מדינית, צבאית וטכנולוגית, התפיסה נותרה כשהייתה. בקיר הברזל לא נפרצו שערים לטובת יציאה למרחבים חדשים. להפך. הניסיון היחיד לפעול אחרת באמצעות הקמת משטר נוצרי-מרוני בלבנון, שיחתום על חוזה שלום עם ישראל, זכה לביקורת פנימית עזה עוד לפני טבח סברה ושתילה. אריק שרון, יוזם הניסיון הכושל ההוא, הואשם שיוזמתו "לשלוט בגויים" זרה לרוח היהדות ולערכי הציונות. הסיום הנורא של היוזמה הזו לימד, כך נדמה, את הלקח.
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", עברנו תהליך התבגרות אסטרטגי מואץ. מהילד המבוהל שמחפש הגנה מאחורי גדרות וכיפות ברזל, הפכנו למבוגר החזק והאחראי של האזור
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", עברנו תהליך התבגרות אסטרטגי מואץ. מהילד המבוהל שמחפש הגנה מאחורי גדרות וכיפות ברזל, הפכנו למבוגר החזק והאחראי של האזור. באזמל מנצחים מודיעיני ומבצעי אנחנו מפרקים את ציר הרשע חוליה אחרי חוליה, מביירות ועד טהרן. אלא ששוב שורת הניצחונות מעוררי ההשראה מביאה אחדים לשיכרון כוח אימפריאלי. גורמים בקואליציה החלו מציעים חדשות לבקרים רעיונות עוועים כמו דחיקת הפלסטינים העזתיים למצרים, הקמת התנחלויות יהודיות בעזה, בדרום לבנון ואפילו במובלעות בסוריה וכעת - הפיכה באיראן. "סדר חדש" שבו ישראל תזיז עמים ותמליך מלכים. נדמה שבמקום עבודה רצינית וחכמה של ניהול המרחב, יש כאלה שבחרו לפתוח את ספר החשמונאים ולהשתמש בו כמדריך עבודה, בדיוק בפרקים שבהם הכל החל להתפרק.
המעבר הזה לתפיסת אימפריה, שמקודם ע"י גורמים חסרי אחריות, הוא לא רק ניתוק מהשורשים היהודיים והציוניים אלא גם טעות מסוכנת. כדי שזה לא יקרה שוב, ישראל חייבת להיות מבוגר אחראי לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים: לרסן את הקיצוניים שחולמים על "סדר חדש" אימפריאליסטי, לשמור על הלכידות המוסרית מקור עוצמתנו, ולהבין שהיום, כשהכוח בידינו, המבחן האמיתי הוא לא כמה רחוק נגיע, אלא כמה קרובים נצליח להישאר לערכי היסוד שבנו אותנו כעם וכמדינה.
