החברה הישראלית נעה בין שני מצבי תודעה. כשהיא עוברת לאחד, היא שוכחת לחלוטין את האחר, וחוזר חלילה. במצב התודעה הראשון היא תוקפת את אויביה ומכריעה את שונאיה, והיא מהווה דוגמה ומופת לשיתוף פעולה בין גורמים שונים בתוכה. המצב הזה מוכיח שעל אף אי-הסכמות גורפות בנוגע לחזון המיועד למדינה, יש בה אינספור אנשים שאוהבים אותה אהבת נפש ומוכנים להקריב למענה. אך במצב הצבירה השני, מיד לאחר מכן, נכנסים לפעולה כוחות עצומים שעובדים קשה כדי להשכיח את העובדה הראשונה.
את הקבוצות השונות ששיתפו פעולה והובילו להישגים מזהירים, הם הופכים לאויבים פוליטיים שביניהם פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור. את המכנה המשותף הבסיסי אך המדהים המכונה שיתוף פעולה הם מעלימים, ובמקומו מעלים על נס אמונות מופשטות משותפות עם קבוצות שלא בהכרח לוקחות חלק במאמצים הללו.
אם כך, מדינת ישראל בכובעה האחד מחולקת על בסיס האנשים שאוהבים אותה ומצעידים אותה לקראת עתיד טוב, בטוח ומשגשג יותר. מדינת ישראל בכובעה השני היא בסך הכל זירת אגרוף בין תפיסות עולם, מיכל ל"מלחמת רעיונות", זירת טוויטר לאומית שמדממת שטנה ולא מצליחה לנהל שיח מכבד. השכחה המלווה את המעבר בין המצבים הללו לא מתרחשת יש מאין. ישנם לא מעט אנשים שעובדים קשה כדי להשכיח את המציאות שקורה עכשיו מול חלוננו, מציאות בה אוכלוסיות "יריבות" פועלות יחד ללא שום היסוס כדי לתת לילדים שלהם עתיד טוב יותר. למה? התשובה היא שסביר שאם אכן החברה הישראלית תפנים את האמת הזו, אותם אנשים יאבדו כוח, כסף וכבוד.
ההבדל איננו רק ביכולת לשתף פעולה אל מול חוסר היכולת לעשות זאת, אלא בכלל בשאלה האם ניתן לייצר שינוי משמעותי וטוב בעולם. אם ניתן לעשות זאת, הרי ששווה לשתף פעולה למען המטרה, אך יותר ויותר אנשים מעדיפים להאמין כי בסופו של דבר לא ניתן לשנות דבר. ואם לא ניתן לשנות, הרי שמה שנותר לעשות הוא להעיף אגרוף תקשורתי/פוליטי/פיזי חזק ככל הניתן לפרצופו של יריבך הפוליטי.
בכובע הראשון מדינת ישראל היא ספינה שיש להשיט בים סוער כדי למנוע את טביעתה, ורק לאחר מכן להחליט לאן תשוט. בכובע השני היא נתפסת כזירת אגרוף שבה הדבר הכי חשוב הוא להכות כמה שיותר חזק
אם כך, בכובע הראשון מדינת ישראל היא ספינה שיש להשיט בים סוער כדי למנוע את טביעתה, ורק לאחר מכן להחליט לאן תשוט. בכובע השני היא נתפסת כזירת אגרוף שבה הדבר הכי חשוב הוא להכות כמה שיותר חזק. (לא מאמינים? מוזמנים לסייר ברשתות החברתיות ולראות מה חשוב לאנשים לכתוב בזמן אחת המערכות הגורליות ביותר לעתיד ילדנו) שהרי ממילא הכל קבוע מראש, אין שינוי, אז לפחות נתכסח כראוי.
לא מדובר במילה הגבוהה והלא רלוונטית לפוליטיקה ושמה "אחדות", אלא באחיה הזוהר פחות והחשוב הרבה יותר: "שיתוף פעולה". אף מכונית לא יכולה להגיע ליעדה בלי דלק, והדלק של החברה הישראלית הוא המוכנות של חלקים משמעותיים בה לשתף פעולה ולהמשיך לעבוד יחד למען המדינה שלהם. אם הפרויקט להשכחת העובדה הזאת יצליח, בעתיד הלא רחוק לא יהיו הצלחות לקחת עליהן קרדיט, רק כישלונות שאת האחריות עליהם נוכל להשליך על האחר. האמת עכשיו מונחת מול עיננו, זמן להזכיר לעצמנו לא לשכוח אותה.
