ארבעה ימים חלפו מחיסול היטלר המודרני. ישראל וארה"ב בעיצומו של שיתוף פעולה מפואר. שמי טהרן נכבשו. עולם שלם ממתין לעם אחד שיצעד לחופשי. האמירה שמדובר בזמנים היסטוריים אינה גוזמה. היא שיקוף המציאות. וכמו בכל אירוע היסטורי, נכון לקיים השוואות בין אז והיום. בין אירועים עם דמיון במהות אך שוני בתקופה. לא רק לשם העניין האינטלקטואלי. השוואה מחדדת תובנות. היא מאירה תהליכים שמתרחשים לאורך השנים. היא מלמדת מה מדינות, קהילות ועמים יכולים לעבור בפרק זמן נתון.
81 שנה חלפו בין סיום המשטר הנאצי למה שיוביל, בתקווה, לסוף משטר האייתוללות. ואם יש השוואה שיכולה ללמד על הבדלי העיתים, תגובת אירופה לשני המהלכים היא בהחלט כזו. הנסיבות האירופאיות אינן זהות כידוע. היטלר תקף את אירופה ישירות. חמינאי איים עליה בלבד. ובכלל, אירופה אינה ישות אחת. יש בה מזרח ומערב, גיאוגרפית וזהותית. ועדיין, יש משהו מדהים בניתוח תגובותיו של מי שמתיימר לשמר זכויות אדם, לפעולות שנועדו להבטיח אותן.
מקרון מיהר לגנות את התקיפה האמריקאית-ישראלית באיראן. שארל דה גול, לעומתו, ראה בחיסול המשטר הנאצי כרגע המאושר בתולדות צרפת והוציא להורג משת"פים
לשם המחשה, עם התקיפה באיראן, הדגיש ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, שמדינתו אינה חלק מהמהלך. הוא קרא לאיפוק ופתרון מדיני. גם סגנו, דיוויד לאמי, נמנע מלהביע תמיכה בתקיפה או להכיר בכך שהיא הולמת את הדין הבינלאומי. המוקד הבריטי, לדבריהם, הוא הגנתי. נרטיב דומה נשמר גם עם תקיפת הבסיסים הבריטיים בקפריסין האירופית. לאחר חיסול היטלר לעומת זאת, הכריז צ'רצ'יל, מראשי בעלות הברית, על יום הניצחון על גרמניה הנאצית.
במקביל לתגובה הבריטית הצוננת, מיהר נשיא צרפת עמנואל מקרון לגנות את התקיפה האמריקאית-ישראלית. לדבריו, היא בעלת "השלכות חמורות לשלום והביטחון העולמיים". הוא אמנם הביע נכונות לסייע לבעלות בריתה של צרפת, אך כשקוראים את דבריו בהקשר, זה מרגיש יותר כמס שפתיים ופחות כמו מוכנות לקפוץ לאש. שארל דה גול, לעומתו, ראה בחיסול המשטר הנאצי כרגע המאושר בתולדות צרפת. הוא בירך על חיסול "המפלצת הנאצית" והוציא להורג משת"פים צרפתים.
הבדלים סנטימנטליים
הבדלים סנטימנטליים נרשמו גם במקומות נוספים. שר החוץ הנורבגי, למשל, טען ששימוש בכוח צבאי באיראן ללא מנדט מהאו"ם הוא מדאיג. ב-1945, חמש שנים אחרי הכיבוש נאצי, נורבגיה חגגה את חיסול היטלר. המלך הוקון השביעי שב מהגלות והתחיל בטיהור שרידי המשטר הישן.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיאלו דוגמאות בלתי ממצות כמובן. היריעה תקצר מהכלת האבסורד אך מוסר ההשכל ברור. מנהיגי אירופה של אז ראו בחיסול המשטר הנאצי ניצחון מוסרי. היום הם תופסים פעולה עם תכלית דומה כמקור לדאגה. הסיבה לכך היא שמטרת העל השתנתה. לא הבטחת משטר זכויות אדם, אלא מניעת מלחמה בכל מחיר. וזה סיפורה של אירופה למעשה. סיפור מדאיג, שמראה איך תוך פחות ממאה אחת, יכולים סדרי עדיפויות להתהפך. מה שהיה פעם תכלית נעלה, הפך לתוספת למנה העיקרית, שהיא שקט מדומה.
ובאשר אלינו, הלקח חשוב לא פחות. כמו אז, גם עכשיו, ישראל בצד הנכון. עממית ומדינית. רק שהפעם אנחנו גם בצד החזק. זה מחייב אותנו להתנהלות מדויקת, אבל בעיקר, לזכור שעוצמה וערכים אינם דבר מובן מאליו. לא מדובר במתת שמיים אלא בנכס שיש לשמר ולטפח. אומות יכולות להשתנות. ומה שמבטח אותן אינו רק כוח הזרוע, אלא עמידה עיקשת על זהותן. יישמנו זאת כשהיינו חלשים. חשוב שנזכור זאת גם היום.
