ערק.
אתמול, שעת צהריים.
"ולעורר ליבי, ליבי לאהבתך", הם שרים וקופצים ומנופפים בידיהם ובדגלי ישראל בצומת בדרום תל אביב.
כמה עשרות מישיבת "עוז ואמונה" מפרים עכשיו את דממת הרחובות הריקים, השותקים, הלא מחופשים.
1 צפייה בגלריה
משתתפות מחופשות בקריאת מגילה בחניון תת-קרקעי בתל אביב
(צילום: Erik Marmor / Getty Images)
"קח אחי, חג שמח", אחד מהם מגיש כוסית ערק. ואחר, עם שפם מודבק, מסביר שהם רוקדים בצומת כל שנה, להזכיר שאנחנו יהודים, ומיוחדים, ושקרה לנו נס כשניסו להשמיד אותנו - רק שעכשיו זה קריטי. עוד משימה על הפרק.
"מישה מישה נכנס אדר", השיר ברמקולים מתחלף. החבורה פורצת לכביש משולהבת. חצוצרן על בטונדה מרים את האמ-אמא של הצומת. הרכבים הבודדים על הכביש מצטרפים בצפצופים. "קח אחי", מישהו דוחף עוד ערק.
ואני נזכר במה שביקשו להזכיר: פורים היום. חג היום.
מתג.
בשבת, שמונה ותשע דקות, עוד הייתה שבת, והיו תוכניות והיה את החג הכי שמח וצבעוני בפתח. ואז בשמונה ועשרה כבר לא. צרימה כזאת בטלפון נשמעה. פתחנו חדשות להתעדכן. הראש היה צריך להבין. הגוף לא נזקק להסברים.
מתג בתוכנו עבר ל'און'. נורית בקרה פנימית הבהבה, וזהו חברים, התחלפה השגרה.
בשנתיים וחצי האחרונות המציאות שוב ושוב לוחצת על המתג בתוכנו. און, אוף, און, אוף. רגע אחד חו"ל, הופעה, שבת אצל ההורים. ורגע שני - תור בסופר, שישיית מים, אזעקות. רגע אנחנו עם משוסע, ורגע אנחנו כבר לא סתם עם, אנחנו עורף, אנחנו עם כלביא או שואגים כארי. רגע אנחנו לוסי אהריש ומרדכי דוד, ורגע צביקי טסלר והטייסים הגיבורים.
צברנו לא רק מקסימום זמן ממ"ד פר נפש אלא את המומחיות לזגזג בין מצבי תודעה במינימום זמן, ובמקסימום קבלה. נדרש רק ללחוץ על המתג שבנפש.
שאלות.
עם הזמן אנחנו פחות שואלים שאלות. ופחות מתפלאים.
על מה נלחמים, ומה המטרות, וכמה זמן זה יימשך, ומה ייחשב הצלחה. כאילו מבינים שזהו, מלחמה בעת הזו היא מצב צבירה. עד שלא ברור מה השגרה - השקט או המלחמה.
ועולה גם מחשבה: יש מצב ששגרה אצלנו היא לא בהכרח שלווה אלא טקטיקה של הפוגה?
רציונלי.
אל זה מתווספת העובדה שהמלחמה בחוץ, שחקנים ראשיים בה, לא מתנהלים לפי כללים רציונליים.
האיראנים משתוללים על מזרח תיכון שלם, מקפריסין ועד כווית. טראמפ מדבר במסיבת עיתונאים בזמן קרבות על וילונות מוזהבים. לא תמיד אתה מבין מי יורה עליך ולמה. ויותר גרוע: לפעמים אתה לא מבין למה לא יורים עליך.
למשל, החותים.
כשמגיע הרגע שבו אתה שואל, למה ההם לא יורים, אתה מבין שהנחת היסוד שלך מעוותת, ומלמדת על ציפייה לאיום ולא לשקט.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןוזה בעיקר הופך את המלחמה שמולך לקשה להכלה. כשמנהלים סכסוך על בסיס רציונלי, יש כללים, יש את הציפייה המינימלית שלצד השני יהיה אינטרס לשרוד כמוך. אבל אפילו זה, היכולת לנהל שגרת מלחמה הגיונית נלקחה מאיתנו.
עמידות.
עמידות קוראים לזה בגאווה. ליכולת חברתית ללחוץ על מתג פנימי. להתכנס בשקט בממ"ד. להפסיק להתאבל על מסלול חיים ששוב הוסט ממסלולו. על בת המצווה שקבענו לילדה, ועכשיו ברור שלא תוכל להתקיים.
רק שבאותה מידה היכולת הזו הופכת אותנו לקהים. תסתכלו על הילדים שלנו. הם עוד לא הסתגלו. הם באבל על התחפושת שלא ילבשו. על משלוחי המנות שהכינו ולא יגיעו לאף אחד.
ובשבילנו? בשבילנו זה "המצב".
מזל שיש את ההם, עם הרמקולים והערק, כדי להזכיר.
