הודעת היועצת המשפטית לממשלה לבג"ץ שפורסמה אתמול ולפיה יש לפעול לסיום כהונת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, היא שגיאה רבתי, משפטית וציבורית. המלחמה הנוכחית באיראן אינה אירוע שגרתי אף ביחס לזו שעברנו בשנתיים וחצי האחרונות. היא דורשת מראש הממשלה ריכוז מוחלט בניהול זירות לחימה מסובכות במקביל למאמץ שימור הקואליציה עם ארה"ב ולגיוס מדינות נוספות. במציאות כזו גרירת הקשב לעיסוק בפיטורי שר בכיר, שעשויים להוביל לזעזוע קואליציוני, מסוכנת. מדינת ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה בשעה כזו.
מדובר גם בשגיאה עבור הייעוץ המשפטי עצמו. דרישה לפיטורי שר שאינו נאשם בפלילים היא אירוע "אטומי" במשפט החוקתי-מינהלי שטרם חווינו. כשהיועמ"שית בוחרת להטיל פצצה כזו בשיא המלחמה, היא מחזקת את טענות מתנגדיה שלא מדובר בשיקולים מקצועיים אלא ברדיפה פוליטית. שום היתממות לא תעזור פה. מי שיודע לבקש אורכות אינסופיות כשמתאים לו, לא יכול להתחבא כעת מאחורי טענת ה"חובה להגיש". ההחלטה גם מלמדת על הניתוק מהמציאות הישראלית המותשת מהירידה למקלטים. כאילו במגדל השן המשפטי לא שמעו שהארי שואג, אולי משום שהיו עסוקים בצחצוח חרבות הסבירות.
גם כשהתותחים רועמים, החוקים אינם מחרישים. להפך - השמירה על שלטון החוק חיונית בעת מלחמה שבעתיים. אלא שיש פער בין הגנה על זכויות לבין ניצול שאון הקרבות לקביעת עובדות פוליטיות בשטח
בעיקר קשה להתנער מהתחושה שמדובר שוב בניסיון לגנוב סוסים משפטיים בחסות היירוטים. "שוב" - משום שההיסטוריה המשפטית שלנו מלמדת שצמרת המשפט אוהבת לבצע "קפיצות דרך" חוקתיות כשהקשב הציבורי נמצא במקום אחר. החל מבג"ץ בנק המזרחי שחולל את המהפכה החוקתית (המוצדקת לחלוטין) כשהכל היו אחוזי הלם מרצח רבין; עבור בבג"ץ הסיכולים הממוקדים שפורסם כששדרות שותקה תחת ירי מסיבי של קסאמים ובבג"ץ חוק הלאום שניתן עם התפרצות הגל השני של הקורונה; וכלה בבג"ץ הסבירות, שקבע סמכות תקדימית לפסילת חוק יסוד, שלושה חודשים אחרי פרוץ חרבות ברזל, כשהכל שקועים בנעשה בעזה.
כל העתירות הללו סבלו דיחוי ולא בכדי חלקן המתינו שנים לפני פרסום ההכרעה. הניסיון לקבע תקדים חדש הממליץ לפטר שר בלי כתב אישום עלול להיתפס כעוד מקרה כזה, שרק ילבה את הקיטוב ויחליש את הלכידות הכה נחוצה בשעה זו.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי אמת, גם כשהתותחים רועמים, החוקים אינם מחרישים. להפך - השמירה על שלטון החוק חיונית בעת מלחמה שבעתיים. אלא שיש פער בין הגנה על זכויות לבין ניצול שאון הקרבות לקביעת עובדות פוליטיות בשטח. כשנשיא העליון יצחק עמית קבע, בשיא התמרון הקרקעי, ש"שערי המחאה פתוחים גם בזמן מלחמה", הוא מילא את חובתו המקצועית ובזכותו הותרו בצדק הפגנות נגד המלחמה בעזה. הפיזור הברוטלי והבלתי חוקי של המחאה השקטה נגד המלחמה באיראן השבוע בהבימה רק מוכיח עד כמה הפיקוח הזה קריטי.
זה תפקידו האמיתי של בית המשפט במלחמה: להיות בלם מול שרירות לב שלטונית, ולא שחקן במלחמת ההתשה הלא-מסתיימת על סמכויות מול הרשויות האחרות. כשהוא שוכח זאת הוא הופך עצמו מהיכל צדק לחמ"ל פוליטי. אין לזה שום קשר לדמוקרטיה. זה פשוט אופורטוניזם משפטי המסתתר בלי הצלחה תחת גלימה שחורה.
