רוחות המלחמה מנשבות בעוז, ותשומת הלב הציבורית שמעורר מאבקנו המוצדק במשטר האיראני הנתעב מופנית לכיוון אחד: הכיוון הביטחוני. במציאות שבה מעל ראשינו שורקים טילים, מטלטלים את חיינו וגורמים חורבן והרס לרכוש, לנפש וגם לחיים – ניתן היה לחשוב שזוהי אכן נקודת המבט המתבקשת היחידה על המלחמה. אולם העיסוק במלחמה מחייב גם התבוננות בדינמיקה שקדמה לה – וזו שאף עשויה לשמש כקטליזטור לסיומה – דינמיקה של כוח שאינו ביטחוני, צבאי, אלא כוח נשי-אזרחי מובהק.
כזכור, בשנת 2022 התפרצה ההתנגדות האזרחית הגדולה ביותר בתולדות איראן עד לאחרונה. מהסא אמיני, צעירה שהחיג'אב שהוכרחה לעטות על שערה היה מרושל מדי לטעם השלטון הדתי הקיצוני – מתה בעינויים קשים בידי בריוני הבסיג', ומותה הוציא את אזרחי הרפובליקה למחאה חסרת תקדים. המחאה הוצתה אם כן בשל דיכוי נשי מובהק, אבל למאבק ברחובות שבא בעקבותיה, היו שותפים אזרחים באשר הם. גברים ונשים, זה לצד זה, צעקו באומץ ובעוז "אישה, חיים, חופש", מתוך הבנה ששחרורן של נשים מעול הדיכוי, הוא שיבטיח את יסודות הבסיס שהעם באיראן כמה להם: חיים וחופש.
יום האישה הבינלאומי, החל השנה בצל מלחמת איראן השנייה ובצל המחאה האזרחית האיראנית השנייה, מחייב התבוננות על המלחמה מזווית ביטחונית-נשית. ביום זה, אמורה להיחגג הנשיות כשוות ערך, כראויה להכרה כשלעצמה. זו גם הסיבה שרבים סבורים שאין עוד טעם ביום שכזה, שהרי ברור שנשים הן שוות ערך לגברים, ואין טעם להמשיך ולהתייחס לאיזו מלחמת מינים מדומיינת, כשמאבקים אלה הם מנת חלקו של העבר.
אלא שהמציאות מלמדת אותנו אחרת: רק השבוע פירסם "הגרדיאן" מחקר המלמד שדור ה-Z, זה המתקדם והצעיר מכל, מחזיק בדעות שמרניות במיוחד, וחושב שלנשים תפקיד חשוב בעיקר בגזרת הילדים והבית, והרבה פחות בגזרת קבלת ההחלטות. מדובר במחקר שנעשה בארה"ב, אנגליה ואוסטרליה. לא באיראן, "חלילה". מאבקו של דור ה-Z של איראן שונה כל כך מזה של מקבילו במדינות מערביות אלה. ביום האישה הבינלאומי 2026, עומדות ועומדים מי שספגו על בשרם את מחירו של דיכוי הנשים, מול מי ששכחו איך הוא בכלל נראה.
במציאות שבה נשים נמצאות בעמדת מיעוט חסרת תקדים בתפקידים ציבוריים – יש לכך רלוונטיות; במציאות שבה מזלזלים בחשיבות שירותן הצבאי של נשים שהוכיחו בלי סוף עד כמה הן חיוניות לביטחוננו כאומה – יש לכך רלוונטיות
לעמידה על זכויותיהן של נשים לשוויון, במובן הפשוט והבסיסי ביותר, יש רלוונטיות גם בישראל 2026. במציאות שבה נשים נמצאות בעמדת מיעוט חסרת תקדים בתפקידים ציבוריים – יש לכך רלוונטיות; במציאות שבה מזלזלים בחשיבות שירותן הצבאי של נשים שהוכיחו בלי סוף עד כמה הן חיוניות לביטחוננו כאומה – יש לכך רלוונטיות; במציאות שבה בתי דין רבניים מקבלים הרחבת סמכויות אדירה – יש לכך רלוונטיות; במציאות שבה אוניברסיטה בעלת צביון דתי מוצאת עצמה מתגוננת מפני תביעה של סטודנטית המתעקשת לכסות את פניה כליל בניקאב ומיוצגת בידי ארגון זכויות אדם – יש לכך רלוונטיות; במציאות שבה חברי וחברות כנסת משלימים העברת חוק שמקדם הפרדה בין נשים לגברים באקדמיה, כך שתחול למשל גם במעבדת דוקטורט במדעים – יש לכך רלוונטיות.
נראה שישראל, הנחרדת בצדק רב מהטרלול הפרוגרסיבי של המערב – זה שמבכה את נפילת המשטר באיראן בעוד איראנים שוחרי חירות בוכים מאושר – חייבת לחזור ולראות את שאלת השוויון בין המינים כרלוונטית גם לה. יום האישה הבינלאומי הוא עוד הזדמנות להזכיר את מה שעל פי מגילת העצמאות אמור היה להיות מובן מאליו: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה
