שבוע לאחר שהחל מבצע שאגת הארי מתקרבת ישראל לנקודה שבה עמדה כמה פעמים בתולדותיה, למשל לאחר מלחמות ששת הימים ולבנון הראשונה: הסתיים שלב קצר יחסית של הצלחות צבאיות מסחררות שממחישות עליונות טכנולוגית ומודיעינית, והחל שלב מורכב יותר שבו נדרש לתרגם את ההישגים האופרטיביים למעשה אסטרטגי, פרק שלווה לא פעם בהסתבכויות שנבעו מהתארכות יתר של הלחימה ומפיתוח של פנטזיות מזיקות.
ההגעה לנקודה המתוארת מחייבת היכרות עם תקדימי העבר, בפרט הכשלים והלקחים שהופקו מהם (אם נערכו תחקירים). המערכה בעזה מספקת לקחים חשובים: גם שם הושגו הצלחות מרשימות, אך ישראל התעקשה להאריך את העימות, ובעקבות כך נקלעה ללחימה מרה ללא הכרעה שלוותה בפנטזיות, דוגמת ריקון עזה מפלסטינים, הקמת מנגנון הזנה שישנה מציאות (GHF), וטיפוח חמולות כחלופה לחמאס. יעדי המערכה מאז חזרה ישראל ללחימה במארס 2025 נוסחו באופן עמום למדי, והיא הסתיימה באכיפה של טראמפ, תוך שחמאס שורד ושומר על השפעה.
הצורך בניסוח יעדים בהירים מחדד דילמה מרכזית בעימות הנוכחי: האם להסתפק בנטרול האיומים על ישראל, ובראשם הגרעין והטילים, ולאפשר למשטר האיסלאמי לשרוד כשהוא מוחלש (ואולי יופל בהמשך על ידי הציבור), או שמא לחתור לערעורו, יעד מורכב שמחייב תוכנית פרטנית המבוססת על הבנת עומק של איראן, בעיקר בהיבטי חברה ותרבות (שגם האמריקאים וגם ישראל לא הצטיינו בפענוחם לאורך ההיסטוריה). לכך מצטרף סימן שאלה לגבי היכולת לממש את תביעות טראמפ - לאשר את זהות המנהיג הבא באיראן ולסיים את העימות בכניעה ללא תנאי - שייתכן שיגרמו להתארכות המערכה, בעיקר אם לא תחל כמקווה מחאה פנימית רבת-עוצמה.
בבוקר שאחרי המערכות באיראן ובלבנון, ישראל לא תוכל לנוח על זרי דפנה, אלא תידרש להתמודד עם האתגרים שנותרו פתוחים ולא ניתנים לפתרון בזק יעיל, בפרט בזירה הפלסטינית
הדיווחים לגבי עידוד מיליציות כורדיות לצורך ערעור השלטון באיראן מעלים תהיות נוקבות בנוגע ללימוד לקחי העבר והבנת העומק של איראן. הדיווחים מעוררים חשדנות במזרח התיכון שגם כך חרד מכאוס באיראן שיתפשט באזור, כאשר ברקע עולה התהייה האם כוח מהפריפריה יכול בכלל לאיים על השלטון המרכזי בטהרן. יתרה מכך, יש חשש שהעם האיראני יראה בעידוד המיעוטים איום על לכידות המדינה, מה שיכול לעמוד בסתירה לשאיפה לדרבן אותו למוטט את המשטר.
עידוד הכורדים גם מחזק אמונה שרווחת במזרח התיכון לגבי "מזימות אפלות" שמניעה ישראל במטרה לפורר או להחליש את מדינות האזור תוך חבירה למיעוטים, מחוזות בדלניים וכוחות מסורתיים, כפי שמגולם בטיפוח החמולות בעזה, העדות בסוריה וההכרה בסומלילנד. אלה מצטיירים כהחייאת ברית המיעוטים שקודמה בסוף שנות ה-50 כדי להתמודד עם העולם הערבי שהציב איום קיומי על ישראל באותה העת. הכורדים מצידם שבעי אכזבות - לרבות מטראמפ שנטש אותם אך באחרונה בסוריה - ומפגינים חשש להיות שוב הקורבן במאבקי כוח אזוריים.
הפער מציף שוני מהותי המתקיים בין התפיסה הישראלית את העימות הנוכחי לזו של העולם הערבי. מדינות ערב שבעות רצון מהפגיעה באיראן, אך חוששות מהמשך המלחמה, לא להוטות למוטט את המשטר, וגם לא להשתלב בלחימה. בהקשר הזה חשוב שלא להתמכר לקביעה שהופכת לקונספציה ולפיה בעקבות המלחמה תואץ הנורמליזציה. נראה שגם לאחר ההישג הישראלי המזהיר נגד אויב משותף, יהיה קשה לקדמה בלי עיסוק בנושא הפלסטיני. בישראל מדברים רבות על קואליציה אזורית, בלי לשים לב שבעולם הערבי נרתעים כרגע מקשר גלוי עם ישראל, קל וחומר מכריתת בריתות, ובקרב רבים מקנן חשש שישראל תבסס הגמוניה אזורית בגיבוי אמריקאי.
ישראל נחלה בשבוע האחרון הישג היסטורי ושיפרה דרמטית את מצבה האסטרטגי, תוך החלשה משמעותית של איומים ותיקים. דווקא בנקודה הזו חשוב להיזהר מהיווצרות אופוריה ושיכרון כוח כמו ב-1967 ומפיתוח פנטזיות ברוח "עיצוב מחדש של המזרח התיכון" (יש בישראל מי שבעקבות המלחמה מדברים על התרחבות המדינה ושינוי גבולות סייקס-פיקו, או על התקרבות לגאולה).
מיכאל מילשטייןברקע מתקיימת בישראל אווירה מזיקה שמקשה על שיח מפוכח וענייני, ובמוקדה זלזול בוטה בכל ביקורת, קריאה לגיבוש אסטרטגיה ולימוד מהעבר, דבר שמשקף לימוד מוגבל ממחדל 7 באוקטובר. אלה מוצגים כ"חמיצות", חוסר התקפיות ו"רוח 6 באוקטובר". לא פעם המלגלגים היו חלק מקונספציית 7 באוקטובר (וגם ביקרו אז מי שהעז לערער עליה), ועוברים מקצה של דבקות בהכלה והסדרה לקצה של "רק כוח", אשליות לגבי הנדוס מציאות, ודיכוי ביקורת חיונית.
בבוקר שאחרי המערכות באיראן ובלבנון, ישראל לא תוכל לנוח על זרי דפנה, אלא תידרש להתמודד עם האתגרים שנותרו פתוחים ולא ניתנים לפתרון בזק יעיל, בפרט בזירה הפלסטינית: בעזה שבה מתבסס בהדרגה (בעידוד טראמפ) מצב מורכב שכולל המשך קיום חמאס, לצד סימן שאלה לגבי יכולת ישראל לשוב ללחימה עצימה ולכבוש את הרצועה; ואיו"ש שהופכת כאוטית ורוויית אלימות, תוך התקרבות למציאות של מדינה אחת. האיום הצבאי הנשקף מעזה והגדה קטן בהרבה מזה של איראן וחיזבאללה, אך אותן זירות מגלמות אתגרים קיומיים שמחייבים דיון והכרעות - ומהר.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.26
