אין טעם להעריך את משך המלחמה הצפוי. מדובר בניסיון אנושי אך דינו להיכשל. למלחמות אין דד-ליין מוגדר. יש להן יעדים. לפעמים הם ברורים, ובמקרה הנוכחי קצת פחות. דברי דובר צה"ל מלמדים שמטרת "שאגת הארי" היא "פגיעה יסודית במשטר והסרת איומים קיומיים". זהו יעד שונה מסיום שלטון האייתוללות, ולא בכדי. הפלת משטר אינה תלויה בישראל או ארה"ב. הצבתה כיעד רשמי תהווה מיקור חוץ לתפקיד מערכת הביטחון. מתי יגיע הרגע בו תהיה הפגיעה יסודית מספיק? לא ברור.
במקביל, ציטוטים לא רשמיים מעידים שהיעד המהותי מעט שונה. אמש הביא יוסי יהושע דברים מפי גורם בכיר במטכ"ל, שאמר ש"אסור להוריד את הרגל מהגז עד שהמשטר הזה קורס". נשיא ארה"ב, להבדיל, נשמע נחרץ יותר כשדיבר על "כניעה מוחלטת" כתנאי לסיום. ואם זה לא מספיק, יתכן שהתפנית תגיע ממקור לא צפוי: גורם שעדיין לא יודע שזה תפקידו. תשאלו את מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי שהצית את עצמו, ועל הדרך – את "האביב הערבי" כולו.
כל המשתנים הללו מחריפים את תחושת אי-ההתמצאות הציבורית. הם גם מסבירים את הניסיון לייצר ודאות, דרך עיסוק באורך המערכה המשוער. בתקשורת, במקלטים, בשיחות החניונים. אבל השקעת זמן בניסיונות חיזוי עקרים מובילה להתשה. והבעיה היא שאין מה שמאזן אותה. משהו שיטעין את המצבר הישראלי ויעניק משענת בתקופה המעורפלת הזו. הגאווה במערכות הביטחון וההצלה אדירה, ובצדק. הישגיהן היסטוריים. אבל גאווה היא לא מתכון להבטחת עמידות ציבורית לאורך זמן. מה שמאפשר אותה בישראל הוא האמונה שהעורף מתפקד בזמן המלחמה. שהחלטות בסוגיות אזרחיות מתקבלות מתוך ראייה כוללת ומתחשבת. שנשמרת ההבנה שמלאכת הביטחון נועדה לאפשר את החיים האזרחיים, ולא להיפך. במילים אחרות, F-35 ממלא את הלב. הידיעה שיש איזון בין מערכות החינוך, הבריאות, והמשק – מאפשרת לו להמשיך לפעום.
מטען העמידות הישראלית הוא תפקוד העורף. כך היה תמיד. ודווקא בגלל זה, השיח החסר עם הציבור בנוגע להיבטי החיים האזרחיים מתסכל. פעולות לניהול המימד הזה אמנם מבוצעות, אבל התיווך שלהן חלקי. והתחושה היא שהדברים נעשים בחוסר תיאום במקרה הטוב, או עם אצבע רטובה ברוח במקרה הפחות טוב. התוצאה היא שהציבור נמצא במצב התשה מואצת. מצד אחד הוא רודף אחר תשובות שלא תגענה באשר לתזמון הסיום. מנגד, מה שאמור לאפשר לו עמידות, לא מועבר לו כהלכה.
המערכת הישראלית לא יכולה להסתפק בתמונות טייסנו המעולים, גיבורי ההגנה האווירית או לוחמינו בלבנון. רה"מ צריך להקדיש הצהרה שלמה להבטחת הרציפות האזרחית
מהסיבה הזו, המערכת הישראלית לא יכולה להסתפק בתמונות טייסנו המעולים, גיבורי ההגנה האווירית או לוחמינו בלבנון. רה"מ צריך להקדיש הצהרה שלמה להבטחת הרציפות האזרחית. יש לכנס את פורום מנכ"לים למסיבת עיתונאים, להראות שהחלטות מתקבלות בהרמוניה ולהשיב לשאלות. רצוי גם להקים מוקד מענה יעודי לציבור. ולשם שינוי, לשלב את הרשויות המקומיות בקבלת ההחלטות. זה לא יפתור את תחושת אי-הוודאות, ולא יפסיק את העיסוק במכה המבצעית האחרונה. ועדיין, זה יטעין מצברים ויגביר עמידות. זה ייתן לישראלים תחושה שרואים אותם. ובעיקר, זה ימחיש את מימוש החובה הריבונית של המדינה לאזרחיה.
חשוב להעריך את עבודת הביטחון שנעשית, אבל העיסוק בעתיד הוא טבעי ומובן. כדי שהדברים יוכלו להתקיים בו זמנית, הציבור צריך לדעת שחייו האזרחיים נלקחים בחשבון. זה, בתורו, מחולל ביטחון לאומי לא פחות.
