החלטת ישראל לסכל את הדיקטטור האיראני עלי חמינאי לא נתקלה בעולם בביקורת חריגה. ב-37 השנים שבהן שלט באיראן ביד ברזל ברוטלית, סיפק חמינאי לעולם החופשי אין ספור נימוקים טובים להצדקת הצורך לשים קץ למנהיגותו הרצחנית. רק בחודש ינואר האחרון נוספו לערימת פשעיו כ-30 אלף סיבות מדממות חדשות. כעת נבחר מנהיג חדש: בנו של המנוח, מוג'תבא ח'מינאי. האם גם המנהיג העליון החדש של איראן צפוי להיכנס לרשימת המטרות של ישראל וארה"ב?
ברור שההחלטה לחסל את עלי חמינאי, שעמד בראש המערכה להשמדת ישראל, משקפת עמדה אסטרטגית עקרונית, ולא מהווה רק ניצול נועז של הזדמנות מבצעית ייחודית. מכאן מתחייבת המסקנה שגורלו של כל מי שיחליף את חמינאי כמוביל ציר הרשע לא צריך להיות שונה מגורל קודמו. מה ההבדל בין סיכול ראשי ארגוני טרור, לבין סיכול מנהיגים של מדינות ריבוניות?
חיסול מנהיגים של ארגוני טרור התקבע מזה עשרות שנים ככלי מקובל וחיוני במערכה העולמית נגד הטרור. הנשיא אובמה הורה לחסל את אוסאמה בן לאדן, ראש אל-קאעידה, במתחם המסתור שלו בפקיסטן. הנשיא טראמפ שיגר כוח קומנדו מובחר לפשיטה בסוריה שבמהלכה נהרג אבו באכר אל-בגדאדי, מנהיג דאעש. מדינת ישראל ביצעה פעולות סיכול רבות נגד בכירים בארגוני הטרור הפלסטינים (פת״ח, החזית העממית, חמאס והג׳יהאד האיסלאמי), ונגד ראשי ארגון הטרור הלבנוני חיזבאללה. על פי דיני הלחימה במשפט הבינלאומי קיימת הצדקה לפעולות אלה, בעיקר כאשר לא קיימת אפשרות ריאלית לעצור את רבי המרצחים על מנת להביאם למשפט צדק. אולם בשונה מן הלגיטימציה המוסרית והמשפטית שניתנת לפגיעה קטלנית בטרוריסטים, התנקשות של מדינה במנהיג של מדינה אחרת נחשבת פעולה חריגה ביותר. גם כשמדינה מחליטה שאין לה מנוס אלא לנקוט בדרך זו, היא לא ששה להודות בכך.
ארה״ב, שהפעילה באמצעות המנגנונים החשאיים שלה מבצעי חיסול מוצלחים וכושלים נגד מנהיגים זרים (פידל קסטרו מקובה; פטריס לומומבה מקונגו; רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית; נו דין דיים מדרום וייטנאם), הקפידה להימנע מחשיפת מעורבותה באירועים שנויים במחלוקת אלה. גם רוסיה מעולם לא אישרה את טענותיה של אוקראינה כי נשיאה זלנסקי היווה יעד למספר נסיונות רוסיים להתנקש בחייו.
כאשר שורר מצב מלחמה פורמלי בין מדינות, ומוחלפות ביניהן מהלומות אלימות, קטן החשש של הצד היוזם להצטייר כמי שפועל ללא כל עכבות. כך, ממשלים אמריקנים לא היססו לבצע נסיונות חיסול של מנהיגים שהציבו איום על ארצותיהם ואף ליטול אחריות על הפעולה (סדאם חוסיין בעיראק, מועמר קדאפי בלוב, נסיונות שלא צלחו באותה עת).
עוד במלחמת העולם השניה גיבשה בריטניה, באישור ראש ממשלתה צ׳רצ׳יל, תוכנית מפורטת להרוג את אדולף היטלר, קנצלר גרמניה, תוכנית שלא מומשה בעיקר עקב התבוסה שנחלו הנאצים בשדה הקרב.
בהעדר מצב מלחמה, מנהיגים, בעיקר במדינות המערב, חשים חובה לאתר חלופות להרג מנהיגים יריבים, גם אם אלה מתנהלים ללא מעצורים. זה הרקע לכך ששני נשיאים אמריקניים, ג׳ורג׳ בוש האב ודונלד טראמפ, הורו לקחת בשבי את הנשיא נורייגה מפנמה והנשיא מדורו מוונצואלה. אין ספק שארה״ב היתה יכולה להתנקש בחייהם ואיש במדינותיהם לא היה מצר על כך, אבל הכללים הבלתי-כתובים של התנהלות בינלאומית מרוסנת העניקו עדיפות למעצרם ולהעמדתם לדין, למרות הסיכון שנשקף מכך ללוחמי היחידות המיוחדות שעליהם הוטלה המשימה. ובחזרה לאיראן: האם קיים הבדל בין חיסול עלי חמינאי לחיסול יורשו? לדעתי אין כל הבדל. המנהיג האיראני העליון קבע לפני שנים רבות את היעד הסופי של משטרו הקנאי: ישראל תחדל מלהתקיים עד שנת 2040 לכל המאוחר. על מנת להמחיש באופן ויזואלי את חזונו המפלצתי, הוצב בלב הבירה טהראן (בכיכר הקרויה ״פלסטין״…) שילוט דיגיטלי גדל מימדים שסופר לאחור, בשלוש שפות, את הימים שנותרו למימוש שאיפות הרצח. לאומה הפרסית היסטוריה ארוכה ומפוארת, ומלכיה ועלילותיה מתוארים עוד בספרי המקרא. ניתן היה לצפות שעם בעל פרספקטיבה רחבה כל כך ישכיל להבין את החוסן והעוצמה של עם עתיק אחר, העם היהודי. אבל אמונה דתית קיצונית סימאה את עיני ההנהגה האיסלאמית.
לאורך עשרות שנים, תחילה תחת חומייני ולאחריו תחת חמינאי, היא שעבדה את עצמה ובעיקר את בני עמה כדי להשיג מטרה אפלה ומתועבת.
בשנתיים האחרונות הופתע מנהיג איראן לגלות שהכבשה חסרת-הישע שהחרב השיעית כבר הונחה על צווארה לשחיטה קמה כלביא, שאגה כארי, ויחד עם מלך האריות העולמי האמיתי, החלה לנתץ בשיטתיות ובנחישות את יסודות משטר האייתולות
בשנתיים האחרונות הופתע מנהיג איראן לגלות שהכבשה חסרת-הישע שהחרב השיעית כבר הונחה על צווארה לשחיטה קמה כלביא, שאגה כארי, ויחד עם מלך האריות העולמי האמיתי, החלה לנתץ בשיטתיות ובנחישות את יסודות משטר האייתולות. אבל הפנאטיות העיוורת מנעה ממנו לשנות כיוון ולהציל את חייו ואת משטרו.
עלי חמינאי כבר היה על הכוונת של ישראל לפני שנים. ראש המוסד דאז, מאיר דגן ז״ל, שניהל בהנחיית ראש הממשלה את המערכה לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, הציע לדרג המדיני דרך פעולה יצירתית שנועדה להיפטר אחת ולתמיד מן הרודן האכזרי. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, בחן את התוכנית בחיוב, אבל היו מי שהעריכו כי אין לה סיכוי להצליח, ובראשם שר הביטחון אהוד ברק. באותה עת כיהנתי כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והכרתי את יוזמת דגן לפרטי פרטיה. אכן היא היתה שאפתנית, אבל אפשרית.
בשיחותיי עם שר הביטחון נימקתי את עמדתי מדוע מן הראוי לאשר את הפעולה, אבל הסתייגותו של ברק נותרה בעינה, והיא לא הייתה נטולת בסיס. למרות שלבסוף המהלך לא בוצע, עצם הדיון בו שיקף הכרה בכך שאין לצוררי ישראל זכות לחסינות. ההתחייבות ש"ידנו תשיג את כל אויבינו" אינה יכולה להישאר מליצה ריקה. לכן, מנהיג איראני שייעודו הוא לכלותנו, התואר "ראש מדינה" לא יעניק לו מפלט. איראן בהנהגתה הנוכחית היא מדינת טרור שנשבעה לקטול בנו ללא אבחנה, ודין מנהיגיה אחד הוא: ללכת בדרכם של מחוללי חזון השמדת ישראל, סינוואר ודף והניה, נסראללה ומורניה, סולימאני ופחריזאדה ועלי חמינאי.
