על המדרכה בשוק הפשפשים בחיפה מונח חפץ משונה, עשוי עץ ונחושת. הוא נראה כאילו יצא מתוך ספר הרפתקאות של ז'ול ורן, ומתברר שזה לא רחוק מהמציאות. מדובר במצפן של אוניית מלחמה שסיימה את שירותה לפני שנים רבות והתגלגל לידיו של יוסף כהן, בעל חנות ומעריך עתיקות מוסמך, שעל כרטיס הביקור שלו מוטבע השם החינני "האוסף של יוסף".
כהן, בן 68, תושב הקריות, שירת 26 שנה ביחידת השיטור הימי. בנובמבר 2003 יצא נער צעיר לגלוש בעזרת מצנח, והרוח המזרחית העזה סחפה אותו ללב ים. ארבע שעות נאבק על חייו, צמוד למצוף אקראי, עד שהצוות בפיקודו של כהן חילץ אותו בשלום. על מעשה זה העניק להם המפכ"ל את עיטור המופת. אחרי מלחמת לבנון השנייה יצא כהן לגמלאות, אבל מי המלח עדיין זורמים בעורקיו, וחלק גדול מהפריטים בחנותו קשורים לימאות.
400 מטרים מפרידים בין החנות לבין קריית הממשלה, שספגה פגיעה של טיל איראני בסבב הקודם. המתחם, ובמרכזו "מגדל המפרש" (הידוע גם כ"בניין הטיל", בגלל צורתו), עדיין נטוש ומגודר. "הייתי פה כשזה קרה", מספר כהן. "הבניין פה ליד עצר את ההדף, כך שלא נגרם אצלי נזק".
הנזק לסוחרי שוק הפשפשים, אחיו החיפאי הקטן של השוק ביפו, הוא בעיקר כלכלי. "אנשים באים לטייל עם הילדים, לחפש מציאות, ובכל סבב לחימה יש ירידה משמעותית במכירות", אומר כהן. אבל על החנות שלו זה פחות משפיע. "באים לפה בעיקר אספנים, נרקומנים של עתיקות שלא יכולים בלי זה". ואותם גם האזעקות לא ירתיעו.
למשל, זאב ביכלר, גבר צרוב שמש בשנות ה-70 לחייו, שעבד על ספינות דיג בים הצפוני ובאפריקה. כהן מראה לו חלון עגול של אונייה שהשיג מאלוהים יודע איפה, והם מעלים זיכרונות משירותם בחיל הים. "הרבה אנשים באים לפה להסתכל, אבל רק האספנים השרופים קונים", אומר ביכלר. "יום אחד מישהו יקנה את המצפן וישים אותו בסלון".
מה המחיר שלו?
"עשרת אלפים שקל", אומר הבעלבית.
"דור אחרון בחנות"
עיר למודת מלחמות, חיפה; מהפצצת בתי הזיקוק על ידי האיטלקים במלחמת העולם השנייה ועד לטיל שנפל שם במבצע "עם כלביא" וגבה את חייהם של שלושה עובדים. ובמציאות הזו, בעלי העסקים נאחזים בציפורניים כדי להשאיר את הראש מעל המים. חלקם התייאשו, אחרים שורדים כבר עשרות שנים. ובמקרה של משפחת סוידאן הערבית-נוצרית – אפילו יותר.
עסקי המזון שלהם הולכים הרבה אחורה, אל שלהי המאה ה-19. מעדניית סוידאן, מוסד חיפאי ידוע, פועלת משנת 1916. כך שרשת חנויות היין בניהולו של אנדרי סוידאן, שהוקמה בשנת 1994, נחשבת עדיין לחדשה.
סוידאן, 58, הוא איש העולם הגדול. יבואן, טועם יין מוסמך, מדריך מדופלם בתחום ובעל תואר אבירות של "מסדר טוקאי". יש לו שתי חנויות ובר יין. פגשנו אותו בחנות הענקית שבשיפולי ואדי סאליב. היא הייתה ריקה, עד שנכנס לקוח וביקש "יין בסביבות 40 שקל". בחנות יינות אחרת היו מגרשים אותו בבושת פנים, אבל סוידאן קיבל אותו בסבר פנים יפות, הציע לו את ה-Bus.9 2021 שהביא מליסבון (39 שקלים לבקבוק), ואפילו שלף מפה של פורטוגל והצביע על מיקומו של היקב. בסופו של דבר יצא האיש מהחנות עם שישיית בקבוקים. מי שמחפש יינות יקרים יותר, יוכל למצוא בקבוק ב-1,150 שקל.
גם בשיא המלחמה, סוידאן מקפיד לפתוח את החנות. "הלקוחות שלנו הם כמו משפחה. אנחנו מחויבים להם. הם מפרנסים אותי, הם מעריכים אותי מקצועית, אז אני משאיר את המקום פתוח, גם אם אפסיד כסף".
חי ברכה, הזכיין של חומוס ברדיצ'ב בחיפה: "יש ירידה של 80 אחוז בהכנסות מאז תחילת 'שאגת הארי'. השוק נשען בעיקר על תיירות ועל סיורים. גם האזור לא מוגן. יש פה מקלטים מלפני מיליון שנה, אז אני מבין את האנשים שלא באים"
העיר התחתית משופעת בעסקים משפחתיים. למשל, חנות חומרי החשמל א.שינמן ברחוב נתנזון, כ-300 מטר ממקום נפילת הטיל ב"עם כלביא". היא קיימת מאז 1936 והחליפה בעלים בשנת 1971. "הרחוב ספג מכה קשה מאוד בסבב הקודם", אומר דני שינמן, דור שני בחנות. "'בניין הטיל' ומשרדי הממשלה התרוקנו לגמרי מעובדים, וגם האזרחים שהגיעו לסידורים כבר לא באים. ברדיוס של 20 מטר ממני נסגרו מאז שבעה בתי עסק".
ילדיו למדו מקצועות אחרים ולא ימשיכו את דרכו. "זה משמח אותי, כי אין להם מה לחפש פה. אני הדור האחרון בחנות. יכולתי לצאת לפנסיה, אבל נמשוך כמה שאפשר".
יחסית לעיר התחתית, שוק תלפיות נראה שוקק חיים. אבל חי ברכה, הזכיין של סניף חומוס ברדיצ'ב ברחוב סירקין ושל סניף נוסף במרכז זיו שבנווה-שאנן, אומר שזו אשליה אופטית. "יש ירידה של 80 אחוז בהכנסות מאז תחילת 'שאגת הארי'", מתאר ברכה. "המסעדה במרכז זיו נמצאת בשכונת מגורים, אז התושבים ממשיכים לאכול אצלי או מזמינים משלוחים. אבל השוק נשען בעיקר על תיירות ועל סיורים. גם האזור לא מוגן. יש פה מקלטים מלפני מיליון שנה, אז אני מבין את האנשים שלא באים".
“שכירות או משכורות"
לפתוח חומוסייה בחיפה, שנחשבת בעיני רבים לבירת החומוס בישראל, זו גם כך החלטה לא פשוטה, והתחרות מול חומוסיות ערביות כמו אבו-מארון או אבו-שאקר היא קשה. "אבל אצלנו זה חומוס כשר, אחי, שזה משהו שקשה למצוא בחיפה. והייחודיות שלנו היא שזה חומוס עם חמאת בוטנים. בניגוד לערבים, ששמים סוכר. זה רשום בתפריט ועל שלטים, למקרה שמישהו אלרגי, ואפילו יש מזרק אפיפן בכל סניף".
כמה בתים משם נמצאת מסעדת "קיסר" ההודית של בני הזוג פז ויובל סומך. פז, ובשמה המקורי פרדייה, בת 35, הגיעה לפני כ-15 שנה מהודו, שם הכירו, התגיירה וקיבלה אזרחות ישראלית. יובל הוא ארכיאולוג שעבד ברשות העתיקות, ומקדיש כיום את כל זמנו למסעדה. "פז היא הבוסית שלי", הוא אומר, ומבהיר: "היא בוסית טובה, יחסית".
5 צפייה בגלריה
"ברגע ששיש התרעה בבוקר, זה גומר את שארית היום". פז ויובל סומך, ”קיסר"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"יחסית", חוזרת פז וצוחקת.
לא שיש לה סיבות לצחוק. המקום שומם, מלבד סועד אחד שנכנס בזמן הריאיון. "איזה חמוד שהוא בא", אומרת פז.
"ברגע שיש התרעה בבוקר, זה גומר לנו את שארית היום", מוסיף יובל.
על כורסה בצד יושב בנם, אריאל, בן השמונה, ומשחק בטלפון. “אין עכשיו בית ספר ואין מי שישמור עליו בבית, אז הוא עוזר לנו ומקבל טיפים”, אומרת פז. “הוא המלצר הכי יפה והכי חמוד והכי צ’ארמינג”. את העובדים השכירים הוציאו בינתיים לחופשה. “זה או לשלם שכירות וחשבונות וכל הבולשיט שהמדינה מבקשת, או משכורות לעובדים, אתה מבין?”.
נזקי המלחמה לא פוסחים אפילו על עסק חיוני כמו תיקון והחלפת צמיגים. "מאז שהתחיל המבצע, העבודה שלנו נחתכה ב-80 אחוז", אומר שי רבי, אחד משני השותפים ב"צמיגי פרויד" שבכניסה הדרומית לעיר. ההסבר פשוט: אנשים נשארים בבית ולא נוסעים – כך שיש הרבה פחות פנצ'רים לתקן.
"בימים רגילים יש פה תור של חמש-שש מכוניות", אומר שותפו, חיים בכר.
רבי: "בכל פעם שיש מלחמה, המקום מתרוקן". הוא בן 49, פתח את העסק כשהיה בן 19 בלבד. בכר, המבוגר ממנו בשני עשורים, כבר יכול היה לצאת לפנסיה, "אבל שי לא נותן לי".
רבי מנסה למצוא נקודת אור: "זה בסדר להוריד קצת הילוך, לנשום ולטפל בדברים שאתה מזניח כל השנה. כסף זה שטויות, הוא הולך ובא. כל עוד שאין נפגעים בנפש, הכול טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.26
