אלברט שפר, שהיה שר החימוש והייצור הצבאי בגרמניה הנאצית, סיפר בספרו "בתוככי הרייך השלישי" כיצד תרם בכישרונו, רעיונותיו וכושר האלתור שלו, לשימור כושר הייצור המלחמתי ובכך גרם להארכת המלחמה ולהרחקת נקודת השבירה הנאצית. נקודה קריטית בקרב על ההישרדות התעשייתית הייתה תעשיית המיסבים, כי בלי מיסבים אין מכונות, מערכות נשק, כלי רכב וכלי טייס, ובעלות הברית אכן הפציצו ופגעו בשבעת מפעלי המיסבים שעמדו לרשות הגרמנים.
לאחר ההפצצה הראשונה על מפעל אחד ב-1943 ירדה האספקה ל-38 אחוז. כתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להשתמש במלאים שהוחזקו בסדנאות תיקונים, ולאחר שאזל מלאי זה, העבירו מדי יום את היבול הדל של המפעלים הפגועים בדרך לא דרך, לא פעם אף בתרמילי גב. החרדה של הגרמנים הייתה שפגיעה קבועה במפעלים המעטים המייצרים מיסבים תשבית את מערך הייצור כולו.
1 צפייה בגלריה
צ'מברלין מנופף בהסכם מינכן ב־1938. "איזה מפגרים", הפטיר מקבילו הצרפתי למריעים לו | צילום: אי-פי
(AP)
הטעות של בעלות הברית הייתה היעדר המשכיות ורצף בתקיפות הללו, מפני שהאלתור הגרמני הנואש הצליח להטעות אותן ביצירת הרושם שאין בעיה באספקת המיסבים, ולכן אין טעם בהמשך ההפצצות. שפר סיפר בחקירתו לאחר המלחמה, כי אילו הותקפו בבת אחת כל מפעלי המיסבים, שלוש-ארבע התקפות במשך שבועיים, ובנוסף לכך היה מתבצע סיכול שיקום המפעלים מדי חודשיים, כי אז, בתוך חצי שנה (!) כל הייצור המלחמתי הגרמני היה משותק, והמלחמה הייתה נעצרת.
במלחמת השחרור התחולל קרב נואש על מנזר סן-סימון בשכונת קטמון הערבית בירושלים בין כוחותינו לבין כוחות ערביים. שני הצדדים היו קרובים לשבירה ובסוף ניצח הצד הישראלי, ניצחון שהיה קריטי להצלת ירושלים. במורשת הקרב הזה מרבים בצה"ל לצטט אמירה שמקורה בצבא האדום: "זכרו, כשיורד גשם נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף". בסן-סימון אלו היינו אנחנו ובקרב על המיסבים ניצחו הנאצים. אלו היו קרבות שכלי הנשק העיקרי בהן היה אורך רוח.
שלום עכשיו, מלחמה אחר-כך
ה"עכשוויזם" הוא יועץ רע מאוד במלחמה. "שלום עכשיו" פירושו בדרך כלל "מלחמה אחר-כך", והרבה יותר גרועה. זהו הלך הרוח הפייסני שהוביל לאסונות של הסכם מינכן בין היטלר לבריטניה וצרפת ערב מלחמת העולם השנייה, "השלום" של אוסלו, "נקודת היציאה" של הבריחה מלבנון, ו"היום שאחרי" ההתנתקות מעזה, שהתאריך שלו ידוע כעת במדויק - 7.10.23. כל התבוסתנים, החלשים, המפונקים והמחלישים שמייחלים ל"נקודת יציאה" לפני הכרעת המפלצת האיראנית, חושבים אולי שאנחנו חיים בשוודיה ולא במזה"ת, אבל גם שוודיה היום כבר אינה מציאה גדולה, כי כמו מדינות נוספות באירופה היא מבועתת מהסכנה הרוסית, תוך כדי שהיא נכבשת מבפנים בהדרגה על ידי פלישה מוסלמית שקטה.
עם נחיתתם של מנהיגי צרפת ובריטניה לאחר החתימה במינכן נופף ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, בהסכם והכריז בגאווה לקול תרועות הציבור "הבאתי לכם שלום בימינו". "איזה מפגרים" הפטיר, בניגוד לו, מקבילו הצרפתי, אדואר דאלאדיה, לנוכח ההמונים המריעים. המשטר האיראני, הנמצא על סף השגת נשק המסכן את קיומנו, חייב ליפול בכל מחיר וללא קשר לאורך המלחמה. סקר של מכון מדיניות העם היהודי הראה 85 אחוזי תמיכה במלחמה בקרב היהודים בארץ. כלומר, הקולות המחפשים את "נקודת היציאה" הם מיעוט מבוטל, ותקשורת המהדהדת אותם היא מנותקת מהציבור.
מסע באירופה האנטישמית
המלחמה הזו תפסה את אשתי ואותי בחו"ל. הוזמנתי להרצות בפני קבוצה פרו-ישראלית בנורווגיה, וקיווינו שנספיק לחזור קודם, אך פיספסנו ביום, ונתקענו לעוד עשרה ימים. קבוצת אוהבי ישראל בנורווגיה היא קטנה מאוד, אבל עוצמת האהבה יוצאת דופן. אישה מבוגרת התאכזבה שהפסידה את המלחמה כשחזרה מהביקור הקודם ב-2.10.23. היא יצאה שוב לישראל לפני המלחמה הנוכחית וקיוותה שלא להחמיץ לפחות הפעם. זו אינה הרפתקנות אלא רצון להיות בישראל גם ברגעים הקשים ביותר מתוך הזדהות נוגעת ללב.
במדינות רבות באירופה, בוודאי בתקופה רגישה כזו, מסוכן להיות מזוהים עם ישראל. לאשכנזים חילונים כמונו מספיק היה לדבר בינינו באנגלית בשטחים הציבוריים כדי להשלים את התחפושת. משם המשכנו לקיל, עיר הולדתו וילדותו של אבי בגרמניה. הקהילה היהודית קטנה ובית הכנסת אפוף מצלמות ונוהלי ביטחון בשל נוכחות ערבית מורגשת המשולבת עם שמאל טרוריסטי כגון ארגון "אנטיפה". קבוצת אוהדי ישראל שם קטנה, אך מאוד פעילה בנוכחות מתריסה מול הפגנות שונאי ישראל ובהסרת סטיקרים ופלקטים אנטישמיים, תוך נטילת סיכון אישי, ובשבוע לפני בואנו הוכו שניים מהם. משם המשכנו לווינה. השלטונות באוסטריה קשוחים יותר מול האנטישמים, ומציבים חיילים ליד המוסדות היהודיים, אבל גם שם לא מומלץ לדבר עברית ברחוב שמחוץ לאזור היהודי.
האווירה המסוכנת נעלמה כשהגענו לבודפשט שבה הנוכחות המוסלמית בקושי קיימת, כי ראש הממשלה ויקטור אורבן, שאינו נגוע במזוכיזם הפרוגרסיבי, מסרב להכניס למדינה פליטים שאינם נוצרים. וכך, בצירוף מקרים מופלא, הפשע לא זינק, יש ביטחון, וביקרנו ללא חשש וללא חיילים בכניסה בבית הכנסת הענק של בודפשט, שבו עלה הרצל לתורה. בהונגריה דיברנו עברית חופשי, ובחלק מהמקומות אמרו לנו בעברית ובחיוך "תודה רבה".
לא הצלחנו לקלוט שידורים ישראליים בטלוויזיה במלון, והסתפקנו בערוצים באנגלית. CNN ו-BBC אינם אלא שופרות מעוררי בחילה של המשטר האיראני. לא תמצאו שם מתנגדי משטר, ולא שמחה של איראנים על הפגיעות בשלטון
לא הצלחנו לקלוט שידורים ישראליים בטלוויזיה במלון, והסתפקנו בערוצים באנגלית. CNN ו-BBC אינם אלא שופרות מעוררי בחילה של המשטר האיראני. לא תמצאו שם מתנגדי משטר, ולא שמחה של איראנים על הפגיעות בשלטון, שנציגיו מרואיינים ללא הרף, ואינם מאותגרים בשאלות מביכות לגבי רצח מפגינים ומוטיבציות ההשמדה שלהם. ציטוטים ישראליים מובאים במרכאות, כגון: ישראל תוקפת "תשתיות משטר", והמילה "לטענת ישראל" מככבת.
לעומתם, רשת DW הגרמנית הממשלתית מאוזנת ומביאה את כל התמונה. הדבר תואם את הקו המדיני בארצות של הגופים הללו. הפרוגרסיבים בארה"ב, בבריטניה ובצרפת חזרו לתקופת הסכמי מינכן והפכו לפייסני הרוע. כחלק מהיחלשותן הפיזית והמנטלית הן אינן לוקחות חלק במלחמה, וזו מנוהלת בלעדיהן על ידי ישראל וארה"ב. לא ברור למה הן צריכות להיות חברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם, בעוד שישראל היא ילד הכאפות של הארגון הזה. על האו"ם להשתנות או להתבטל, והצלחת המלחמה הזו עשויה לתרום גם לכך.
תקרית אחת בהונגריה צצה כאשר בני זוג רומנים דיברו ביניהם ואשתי אמרה להם משהו ברומנית. היה צחוק גדול עד הרגע שהם שאלו מהיכן אנחנו, וכשהתשובה הקפיאה להם את החיוך השתררה דממה. אבל בבודפשט הם היו המיעוט הלא מאפיין. השהות שם הייתה נעימה מאוד, אבל אנחנו חיפשנו את "נקודת היציאה", שעבורנו הייתה טיסת ארקיע, ו"ביום שאחרי" חזרנו הביתה לארץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.26
