בעוד שבאולם התדרוכים של הפנטגון ובחדר התדרוכים בבית הלבן האורות אינם כבים לאורך כל ימי מלחמת איראן השנייה, בירושלים הנורות במשרד רה”מ מעלות אבק. בוושינגטון, מסיבת עיתונאים היא טקס דמוקרטי מקודש – אירוע יומיומי כמעט, שבו שר המלחמה הגסת' וגנרלים נדרשים להשיב לשאלות נוקבות, ובו הנשיא מתייצב מול המצלמות כדי להסביר ישירות לציבור את מניעיו. לעומת זאת, בישראל של נתניהו, מה שהיה הוא שיהיה, בבחינת בחירה באסטרטגיה של היעדרות מוחלטת: הצהרות מעומלנות חד-צדדיות מוקלטות מראש, המזכירות דיקטטורות אפלות, מחליפות את הדיאלוג עם העיתונות. הפער הזה אינו רק עניין של הסברה וזכות הציבור לדעת, אלא ביטוי נוסף למאמצים הבלתי נלאים של ממשלת נתניהו השישית לפרק את הדמוקרטיה הישראלית, לעקור מן השורש שיח ביקורתי ולקדם את ההפיכה המשטרית תחת אש.
שלוש יוזמות עוועים מבית היוצר של פורום קהלת, שיש בהן כדי לערער מן היסוד את האיזונים והבלמים שנדרשים בכל דמוקרטיה מערבית מתפקדת יושבות על המדוכה ומבקשות להפציע ולהתממש ערב בחירות בניצוחו של ח"כ שמחה רוטמן, מראשי ההפיכה המשטרית. פירוק ופיצול תפקיד היועמ"ש לממשלה; קידום ועדת חקירה פוליטית לחקירת טבח 7 באוקטובר; ורפורמת השתלטות על התקשורת בדמות שליטה ממשלתית במינויים בגופי תקשורת ורגולציה, בדיוק בזמן שהציבור זקוק לעיתונות עצמאית יותר מתמיד.
יתרה מכך, ההתנהלות החובבנית של הממשלה בולטת גם במאמציה המגושמים לסגור את תחנת גל"צ - מהלך הצפוי להיכשל, כפי שהוערך לפני חודשים מעל שורות אלה. לצד זאת, חברי הממשלה שוברים את השיאים השליליים של עצמם בשורת מהלכים אנטי-דמוקרטיים, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו". בין אלה, בולטות ההשתלחויות של שר אוצר נטול השכלה כלכלית כלפי נגיד בנק ישראל ואחד הכלכלנים הבולטים בעולם, בסוגיית גובה הריבית במשק הנתונה לסמכותה הבלעדית של המועצה המוניטרית. כוכבת נוספת במצד האיוולת היא השרה להגנת הסביבה, שקראה לנשיא טראמפ להשית סנקציות על נשיא ביהמ"ש העליון והיועמ"שית, בדומה לשיטה שבה נהג כלפי מערכת המשפט בברזיל. בחנופה שיטתית, שרה בממשלה לא רק חותרת תחת יסודות שיטת המשפט, אלא מזמינה פגיעה חמורה בריבונותה של המדינה. עולם הפוך.
אבי כאלוצילום: אלוני מורקו אפל מתוח בין אמירות ויוזמות אנטי-דמוקרטיות אלה, שיש בהן כדי לפגוע בחוסנה של המדינה וביחסי החוץ שלה, לבין מאמציה המסתמנים של הממשלה לפגוע בטוהר הבחירות, בין היתר באמצעות פגיעה בוועדת הבחירות המרכזית ובקידום שיח רעיל בואכה יום הבוחר. אל מול השבר והקריאות לסנקציות על ליבת הריבונות הישראלית, יש לזכור כי דמוקרטיה אינה נמדדת רק בפתק שבקלפי, אלא בעומק המחויבות שלנו לערכיה גם ובעיקר בימים של סערה ומלחמה.
עלינו להישמר מהמדרון החלקלק שבו הופכת הרשות המבצעת לריבון יחיד וחסר רסן, ומשכך נכון וראוי להמשיך ולהילחם על חירות התקשורת, עצמאות המשפט וטוהר המידות במגזר הציבורי. אחרת, אנו עלולים לגלות שביום הבחירות נותרנו עם מעטפה דמוקרטית ריקה מתוכן, נטולת הגנות ונשמה שמאיימת על עתידו של המפעל הציוני.
