לפני שש שנים התחלתי לעסוק בסוגיית השירות. ההבנה שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לחלקים נרחבים להשתמט מהאחריות המשותפת מחד, והיעדרה של תוכנית מקיפה וכוללת מאידך, הדירה תנומה מעיניי.
יחד עם חבריי בתנועת פנימה, הבנתי שסוגיה זו היא אבן ראשה, תנאי בסיסי, מוסרי, ערכי וחיוני לקיום המשותף שלנו. מתווה פנימה לא התייחס לחברה החרדית אלא לכלל האזרחים בישראל, יהודים וערבים; דתיים, חילוניים, חרדים. כולם משרתים. ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - יקבלו פחות, הרבה פחות.
בנינו מתווה מפורט הכולל תפיסה ערכית, מנגנוני הפעלה, מנגנוני בקרה, תקציב ועוד. לצערי המתווה לא התקדם. צריך לומר את האמת: הממשלה הקודמת הייתה אמורה להעביר אותו, פעם עוד יתברר על מה ולמה המתווה לא עבר.
ואז הגיעה המלחמה. מאות נופלים, אלפי פצועים. ישראלים המתגייסים למאות ימי מילואים, עוזבים את הבית, את החברים, לובשים מדי זית. הישראלים לא השתמטו, לא ברחו. הם הבינו שהבית בוער. והיה מי שבחר, במופע מפואר של ניתוק, להתעלם מהאסון הנורא. היו יישובים ושכונות שחצי מתושביהם גויסו. היו כאלה שכולם נותרו בבית.
זה רק שלב א'. ניצחנו ומנענו אסון מוסרי וחברתי. אבל ניצחונה של החברה הישראלית יהיה שלם ומלא כשיחוקק חוק הוגן, מתחשב, הכולל יהודים וערבים, חוק המחייב כל אחד מאזרחי ישראל לתרום לטובתה של המדינה
ברגעים הדרמטיים האלה, היה מי שבחר לקדם חוק השתמטות. ברגעים הכואבים, המדממים, ברגעים של אימה, בימים של געגוע, היה מי שבחר לקדם תהליך של פטור גורף עם יעדים אמורפיים. החלה ההצגה בוועדת החוץ והביטחון. חלק מחברי הקואליציה לא האמינו לעצמם, החלו לנאום נאומים ריקים על פגיעה מדומיינת בעולם התורה. מעטים גילו עמוד שדרה. הם הבינו שיש נושאים החורגים מהפוליטיקה הקטנה, יש נושאים שאין לוותר עליהם מפני שוויתור עליהם פירושו ויתור על מי שאנחנו.
לא יתרנו
יצאנו למאבק. לא ויתרנו. הבנו שחיקוק החוק יהווה כתם מוסרי שספק אם נצליח להתאושש ממנו. בשעת כתיבת שורות אלה, בני משפחתי במעגל ראשון מצפים לצו מילואים, הם נתבקשו להיות זמינים להקפצה. הפסקנו לספור את כמות הימים. העברת חוק פטור הייתה יריקה בפרצופם של המשרתים המסורים.
היו שם נשות מילואימניקים ששלמו מחיר כבד, נשים מנהיגות שלא היססו להשמיע קול. והיו שם ארגונים של משרתים, מימין ומשמאל. זה לא עבד להם, הם לא הצליחו לפצל בין הארגונים, לטעון שכל מטרתם היא הפלת הממשלה. והיו שם נציגי ציונות דתית, תומכי הממשלה ומדיניותה, שלא יכלו לעמוד מנגד, שלא הסכימו למכור את ערכיהם, לא הסכימו לעבור על מצוות התורה, מצוות השירות והגיוס, מצווה חשובה יותר ממצוות השמירה על הקואליציה. והיו יועצים ואנשים טובים שפשוט לא יכלו לעמוד מנגד.
ניצחנו. ראש הממשלה ושר האוצר - באיחור בלתי מובן - הודיעו שחוק הפטור לא יעלה להצבעה.
ברית המשרתים ניצחה. כי נאבקנו על עניין מוסרי, לא פוליטי.
הברית הציונית ניצחה. כי הוכחנו שאנו יכולים לפעול יחד לא רק בנמ"ר או בטנק, אלא גם בשעה שאנו נאבקים למענם של עניינים מוסריים צודקים.
אבל זה רק שלב א'. ניצחנו ומנענו אסון מוסרי וחברתי. אבל ניצחונה של החברה הישראלית יהיה שלם ומלא כשיחוקק חוק הוגן, מתחשב, הכולל יהודים וערבים, חוק המחייב כל אחד מאזרחי ישראל לתרום לטובתה של המדינה.
סוף הטוב לנצח. עם ישראל ניצח.
שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה ושר החינוך לשעבר שר החינוך
