הבת שלי מעיין הייתה רק בת שנה וארבעה חודשים כשחיזבאללה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. בתוך זמן קצר היא למדה לומר לצד המילים 'אבא' ו'אמא' גם 'ממ"ד' ו'בום', ועיניה דיברו באינספור צבעים על פחד ובלבול. בקרוב היא תחגוג יום הולדת ארבע, ושוב חיזבאללה פתחו במלחמה. אבל הפעם היא כבר מבינה שיש 'מפלצת' מעבר להר ושאלו לא באמת 'זיקוקים' למעלה בשמיים. אתמול, אחרי עוד לילה לבן של אזעקות ומטחים, היא שאלה "אבא נגמרה המלחמה?".
האמת היא שאין לי מה להגיד לילדה שמתגעגעת לחברים מהגן, בזמן שהמדינה שלה ממשיכה לדשדש בתוך קונספציה מסוכנת ולהסתיר מאתנו את המציאות. כשרעדו בליל רביעי בלילה השמיים בעקבות הירי הנרחב של חיזבאללה, שעליו התריעו רק ראשי הרשויות בצפון בעוד בצה"ל הכחישו וטענו ל'שגרת מלחמה', הבטן שלנו התהפכה פעם נוספת. זה לא היה רק הרעש המוכר של המיירטים או השריקה המחרידה של הכטב"מים; זו הייתה ההבנה המרה שכל מה שמכרו לנו ב-15 החודשים האחרונים תחת הכותרת "הפסקת אש" היה לא יותר מהונאה עצמית.
בזמן שבמטכ"ל ספרו חיסולים של מפקדי שטח ותשתיות טרור, ובירושלים דיברו על "חיזבאללה מוכה ורדוף", ארגון הטרור הפונדמנטליסטי שמחובר לעורקים של איראן וללב של הרחוב הלבנוני עסק בשיקום. הוא בנה מחדש את מערכי הנ"ט, מילא את המחסנים בטילים מדויקים והכין את הקרקע לרגע שבו הוא שוב יקבע את הקצב. ובזמן שאנחנו התבשמנו מההצלחות של צה"ל, בזמן שבגליל המתינו לשיקום המתעכב, האויב שמעבר לגדר כבר השלים את השיקום שלו ויצא לדרך במתקפה מחודשת.
יש לנו צבא אחד, אנחנו וקרובינו וחברינו משרתים בו - ומצפים ממנו, כמו משאר זרועות הבטחון וקבינט שרי הממשלה, לא להרבות ברהב אלא במעשים. אנחנו לא רוצים לשמוע יותר שזה "המצב הביטחוני הטוב ביותר שהיה כאן". אנחנו לא רוצים לקרוא כותרות על "מכה אנושה לחיזבאללה" בזמן שאנחנו רצים לממ"דים בפיג'מות. הניסיון המר שלנו מלמד שמאז 1982, מדינת ישראל פיתחה מומחיות מסוכנת: כניסה למלחמה ללא כוונה להכריע.
דשדוש בבוץ הלבנוני שנועד רק לייצר "תמונות ניצחון" של פטריות עשן מעל כפרים שיעיים, בזמן שהאסטרטגיה האמיתית היא פשוט להעביר את הזמן עד להסכם הדיפלומטי הבא שיירמס בתוך כמה יממות. ככה נראו כל המלחמות האחרונות שלנו - נותנים מכות כואבות, זוכים לכותרות מפוצצות בחדשות, ובסוף מפסידים את הביטחון ביום שאחרי.
יש לילות שאחריהם ברור שהכל צריך להשתנות. זה קרה אחרי ליל הכטב"מים האיראניים, זה קרה בעקבות הטבח המחריד במג'דל שאמס, וזה קרה בלילה שבין רביעי לחמישי. כשמאות רקטות וכטב"מים חרשו את שמי הצפון, הבנו שוב את כוחם האמיתי
יש לילות שאחריהם ברור שהכל צריך להשתנות. זה קרה אחרי ליל הכטב"מים האיראניים, זה קרה בעקבות הטבח המחריד במג'דל שאמס, וזה קרה בלילה שבין רביעי לחמישי. כשמאות רקטות וכטב"מים חרשו את שמי הצפון, הבנו שוב את כוחם האמיתי. אם בממשלה מתכוונים להכניס בקרוב את צה"ל ללבנון כדי "לדשדש" ולצאת, עדיף שישאירו את הנגמ"שים בימ"חים. תושבי קו העימות שחזרו לכאן לפני שנה מתוך בחירה ערכית, למרות שהחיים במרכז נוחים ושקטים בהרבה, לא עשו זאת כדי להיות שוב בשר תותחים בסיבוב הבא.
ברביעי בלילה, כשהמסכים בטלוויזיה שידרו "עסקים כרגיל" ובדובר צה"ל הודיעו בקור רוח שאין שינוי בהנחיות, משבר האמון רק התעצם. ביישוב גדר, האזעקה היא לפעמים רק הדיווח על הבום שכבר קרה. האמון במערכות הגדולות הלאומיות נמתח עד לקצה היכולת, והן שוב כשלו. הממשלה חייבת להבין כעת: בלי יצירת מרחב ביטחון אמיתי, פיזי ונחרץ מעבר לגבול, אין טעם למאמצי השיקום. לא יהיה מי שיחזור לגור בבתים שפונים אל קני הנ"ט של חיזבאללה.
אנחנו דורשים את מה שקורה ברצועת עזה - העברת שטח הלחימה לצד של האויב והכרעת האיומים שעלולים לסכן את כוחותינו. זה אומר "קו צהוב" בצפון. אזור חיץ אמיתי, נקי מאיומים, עד נהר הליטני. שטח ריק שנמצא בשליטה ביטחונית מלאה של צה"ל, בלי אוכלוסייה אזרחית שמשמשת כסות למחבלים, ובלי עמדות תצפית שמהן אפשר לירות טיל נ"ט ישר לתוך המטבח בקיבוץ. 26 שנים של ניסיונות דיפלומטיים והחלטות או"ם כמו 1701 נכשלו כי הן התבססו על מילים ולא על מה שקורה בשטח.
הגליל לא יכול להמשיך להיות רצועת הביטחון של מדינת ישראל. בחמישי בלילה, כשעוד כטב"ם התפוצץ ליד קריית שמונה, נזכרנו שוב באמת הפשוטה: מי שלא מכריע את האויב בשטח שלו, ימשיך לספור את הרקטות בתוך הבית שלו. בלי קו צהוב בליטני, התקומה של הצפון תישאר רק על הנייר של החלטות הממשלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.26
