אביב שיר, עוד מעט בן שבע, מסתובב מתחילת המלחמה בקריית שמונה עם תחפושת של חייל, ויחד עם אמו והחברים מה'קהילה הצעירה' בעיר מחלק אוכל לחיילים המוצבים בסמוך. הוא כבר רגיל לרעש מחריש האוזניים שמפר את השקט העירוני כמעט בכל שעות היממה. "אני יודע שכל הבומים פה הם שלנו שצה"ל יורה", הסביר, "ואם יש אזעקה אז הולך למקלט. אני לא מפחד בכלל".
הוריו, יערה ויקיר, עברו בקיץ האחרון מירושלים לקריית שמונה יחד עם חמשת ילדיהם. היא מובילה ומפתחת מיזמים עסקיים ותעסוקתיים, והוא רופא ילדים ומומחה ברפואה דחופה בבית החולים שיבא, שנרתם השבוע לתת כתף גם במרכז הרפואי הקדמי בעיר בהובלת רמב"ם. הם לא נולדו לתוך הטראומה הצפונית, אלא בחרו להיכנס אליה. "אנחנו חיים עם המציאות כרגע בטוב יחסית, כי זה לא כמו הוותיקים פה שחיו את הרעשים והאיומים האלו במשך שנים רבות וזו טראומה שכבר צרובה בהם", אומרת יערה. "אבל ברור לנו, כמו לתושבים פה, שאנחנו נשארים בעיר ולא יהיה יותר פינוי".
המציאות הביטחונית בגליל העליון מכתיבה את קצב החיים של מרחב שהיה נטוש ונתון לירי בלתי פוסק מלבנון במשך יותר משנה וחצי. לאחר תמרון ממושך והפסקת אש 'מהרגע להרגע', הורתה המדינה לעצור את מענקי הפינוי ולהחזיר את התושבים בחופזה. רבים מהם, שאיבדו אמון או גילו את יתרונות המגורים במרכז, החליטו שלא לשוב. מנגד, לצד מי שבחרו לחזור ולבנות את הבית והקהילה מחדש, יש גם כאלו שהבינו שזה הרגע לעשות מעשה ולהיות חלק מאותו שיקום.
"נגיע לתקופה של שקט - ייקח כמה שייקח"
"לקחנו בחשבון שיכול להיות שתיפתח פה שוב מערכה", אמרה יערה. "אנחנו לא חיים בסרט ש'חיצי הצפון' גמרו פה את כל הסיפור והיה ברור לנו שאת חיזבאללה עוד נפגוש. מבשלים אותנו פה כבר ארבעה חודשים ש'עוד מעט הולך להיות אירוע כשישראל תתקוף באיראן' והנה הוא קרה, גם אם לא שיערנו באיזה היקף ועוצמה. אני לא מרגישה שאני אמיצה לגור פה. אנחנו לא אידאולוגים גדולים אלא אנשים שרוצים להיות איפה שאפשר לעשות טוב".
איה ודני קוטן הגיעו בקיץ מתל אביב לקריית שמונה. "כשהגענו התעקשנו לחפש בית עם מקלט - מה שלא לכולם יש פה - וזה בהחלט מקל", אומרת איה, שהקימה בעיר את סטודיו "תמרה בגליל" ליוגה ומחול. "יש הבדלים רבים בין לחוות מלחמה במרכז עם ההתראות, כשיש לך זמן להגיע בנחת לממ"ד לפני שהבומים מגיעים, לבין איך שזה כאן, שהם מגיעים ביחד עם האזעקות. גם הרעשים של ירי צה"ל בארטילריה ופגזים לעבר לבנון הם לא מוכרים בכלל במרכז הארץ".
דני, יזם חברתי שעוסק מזה שבעה חודשים בצמיחה דמוגרפית ומגייס 'דם חדש' לעיר המשתקמת, רואה את ההזדמנות של היום שאחרי. "הראיתי למשפחות מתעניינות רבות את העיר והרבה פעמים עולה השאלה מה עם המצב הביטחוני", סיפר. "מבחינתי אנחנו באירוע מחזק, כי אני חושב שמעתה התשובה תהיה ברורה יותר. צה"ל עושה פה עבודה רצינית ואני מאמין שבסוף הסיבוב הנוכחי, ייקח כמה שייקח, אנחנו נגיע לתקופה של שקט שממנו באמת נראה צמיחה אולטרה משמעותית. אני חושב שהרגע הזה לא מעלה סימני שאלה אחורה על מה שלא נעשה מספיק, אלא סימני קריאה על העתיד וקדימה".
את החורבן הפיזי והקהילתי, בעיר שכשליש מתושביה לא שבו אליה, מנסים למלא כעת חברי תנועות כמו "'קרן קהילות" ובודדים שהחליטו להעתיק את חייהם צפונה. מאיה רונן, חברת הקיבוץ העירוני מתל אביב של "דרור ישראל", עברה לקריית שמונה יחד עם בנה עומר בן ה-11 ועם עוד כמה משפחות וחברים.
"כששמעו כאן שעברתי מתל אביב היו רבים שהרימו גבה, ומנגד גם רבים אמרו לי תודה", סיפרה. "לא באתי לעשות טובה לאף אחד חוץ מלעצמי. באתי כדי להצטרף לחיים פה ולאחריות שלנו על קיום ההתיישבות במדינה הזאת. יש פה אנשים כל כך אמיצים ומסורים שסוחבים את הדבר הזה כבר עשרות בשנים והגיע הזמן לתת כתף. המלחמה פה היא לא הבעיה של תושבי הצפון, אלא של המדינה".
לא רחוק משם, בקיבוץ יפתח שעל רכס הרי נפתלי, מתמודדים תומר ומיכל בסקינד עם מציאות דומה. הם הגיעו לקיבוץ אחרי כ-30 שנה במדרשת שדה בוקר וארבע שנים בכפר תבור, כשתומר עובד כמאמן כושר וטריאתלון ומיכל התקבלה לתפקיד ראש מנהל תלמידים באוניברסיטת תל חי. "חשבתי שלעולם לא אוכל לגור במקום אחר חוץ מהמדבר, ואז עלינו צפונה", מספרת מיכל.
היא מתארת איך בתוך חודשים ספורים הקיבוץ הפך עבורם למשפחה, גם בשגרת המלחמה. "יש פה צוות צח"י שמעדכן פעמיים ביום ומעביר דיווחים ויש לנו רבש"צ שמאוד קשוב וזמין וכיתת כוננות מיומנת. זו חוויה שונה לחלוטין לחוות פה מלחמה. יש פה הרבה יותר אזעקות ואנחנו מרגישים את המלחמה כל הזמן, גם כשאין מטחים. אנחנו יודעים איפה אנחנו גרים, אנחנו מבינים שזה עלול לקחת הרבה זמן, אבל יש לנו כוחות".
