רגע מאתמול שאולי מייצג גם אתכם: אתמול העברתי הרצאה בזום לחברה גדולה. ההרצאה כמובן מתחילה באיחור, כי חיכינו לאנשים שבדיוק “ירדו מהאזעקה” באזור אחר בארץ. מי שהזמינה אותי להרצאה פותחת את הסשן, ולפני שהיא מספיקה להגיד “שלום”, מופיע הבן החמוד שלה, אולי בן שלוש. הוא מבקש טוסט. ממנה וממאה המשתתפים. היא קוראת לבן הזוג שלה שיבוא להציל אותה, ומתחילה שוב: “מה יהיה בסשן…” ‑ אבל הדרדס שוב חוזר, הפעם עם ציור שהיא פשוט חייבת לראות.
אני אומרת לה: עזבי, אני פשוט אתחיל. אני מתחילה את הסשן, באותה מוטיבציה גבוהה כמו תמיד. רק שהפעם, אני לא במשרד שלי, אלא בזה המאולתר שבניתי אצל ההורים שלי, אחרי לילה עם שינה קטועת אזעקות ועוד שלוש-ארבע פעמים נוספות שקמתי להניק תינוקת בת חודשיים. מחוץ לדלת המשרד הילדים (“הגדולים”) שלי הולכים מכות וצורחים. מדי פעם, אחד מהם דופק באגרופים מחוץ לדלת הנעולה שלי בציפייה לספר לי “מי התחיל”.
לא נשכח: לידי מונח טלפון פתוח, מוכן לכל התראה של אזעקה.
“תתרכזי, יהודית”, אני אומרת לעצמי. שומעת מטוס קרב מחוץ לחלון, ועוברת לשקף הבא.
זו לא טיפשות, זו יעילות
ברוכים הבאים למסע הישרדות שבו אנחנו מפעילים שתי מערכות הפעלה במקביל ‑ ורמז: הן ממש לא נועדו לרוץ יחד. זה לא עומס. זו סתירה!
אנחנו עדיין במלחמה. עדיין יש טילים. הילדים עדיין בבית. בקרב מול הכלים כבר נכנענו, והטושים מפוזרים בכל מקום. כולם כבר על הקצה, ואין לנו מושג מתי זה יסתיים. במקביל, העולם החיצוני כבר עבר ל“שגרת מלחמה”: “חוזרים לעבוד”, “תשלחי לי את זה עד סוף היום”, “מה הסטטוס של הדוח”. כולם רוצים “להחזיר נורמליות” בלחיצת כפתור.
רק שהגוף שלנו לא קיבל את העדכון.
כי במקביל לשיחות הזום, מערכת העצבים שלנו עדיין עסוקה בשאלה אחרת לגמרי ‑ שאלה שקדמה לדוח הרבעוני באיזה מאה אלף שנה: האם אני בטוחה עכשיו? איפה הילדים? מה אם תהיה אזעקה עוד רגע? וכשזו השאלה שמנהלת את המוח, “יעדים” מרגישים כמו ניסיון לכתוב דוקטורט תוך כדי מנוסה.
במוח יש שני “מצבים” שנאבקים ביניהם בתקופה הזאת. הראשון הוא השומר ‑ המערכת העתיקה שתפקידה לאתר סכנה ולהדליק את הגוף. השני הוא המנהל ‑ החלק שאמור לתכנן, להתמקד, להיות סבלני ולנהל שיחה מנומסת בישיבה.
הבעיה היא שכרגע השומר עובד משמרות כפולות. ולא רק בגלל הסכנה, אלא בגלל חוסר הוודאות. איום קונקרטי הוא אירוע: יש אזעקה, נכנסים לממ"ד, נגמר. אבל חוסר ודאות הוא סרט בלי סוף, והסרט הזה משאיר את השומר דרוך.
וכשהשומר דרוך, כל צליל הופך סיבה לדאגה. המיקרו מצפצף ‑ והגוף מגיב כאילו זו אזעקה. הודעת ווטסאפ קופצת ‑ והלב דופק. דלת נטרקת ‑ והכתפיים מתכווצות. זה הגיוני לגמרי מבחינת המוח: “עדיף לקפוץ מאה פעמים סתם, מאשר לפספס פעם אחת כשהסכנה אמיתית”. זה מנגנון שהיה מושלם למערות. הוא פחות מושלם לניהול משימות בגוגל דוקס.
וכאן נולדת הסתירה הכואבת: כדי לעבוד, אנחנו צריכים את “המנהל” של המוח ‑ החלק הזה אוהב שקט יחסי, ציפיות ברורות, וסביבה שלא מפתיעה כל שלוש דקות.
אבל כשהשומר מחזיק את ההגה והאדרנלין גבוה והקורטיזול לא יורד ‑ המוח מקצה משאבים לאיום ופחות משאבים למנהל. לא כי הוא טיפש. כי הוא יעיל: במצבי סכנה חשוב יותר לרוץ מהר מאשר לנסח מייל מנומס. והמנהל, בפועל, נדחק הצידה
העומס הכפול
בפועל זה נראה בדיוק כמו החיים שלנו עכשיו: אנחנו קוראים את אותו מייל ארבע פעמים ולא זוכרים מה כתוב. פותחים מסמך ובוהים בו כאילו הוא נכתב בשפה עתיקה. מתחילים משימה ‑ ואז הילד קורא לנו, ואז התרעה, ואז עוד משהו. ובכל פעם שמישהו קוטע אותנו, יש “עלות מעבר” ‑ המוח צריך לטעון מחדש את ההקשר. והטעינה הזו עולה אנרגיה. ואין לנו עכשיו מאיפה להביא אותה.
וכשהשומר עובד שעות נוספות, הוא גובה מחיר גם בבית: פחות סבלנות, יותר קצרים, יותר מריבות על שטויות, יותר רגעים שאנחנו מרגישים “אני לא אני”. ואז אנחנו גם עייפים וגם עצבניים ‑ שילוב מנצח.
כשהעומס הכפול מנהל אותנו, בדרך כלל רואים שלושה סימנים שחוזרים אצל כמעט כולם: קודם כל דריכות וקפיציות ‑ כל צליל גדול יותר ממה שהוא; אחר כך קושי בריכוז ובתפקוד ‑ שכחה, דחיינות, תחושת “אני לא מצליחה להתחיל”; ולבסוף פתיל קצר ועייפות ‑ עצבים בבית, ריבים, ושינה לא משקמת. אלה לא סימנים של חולשה. אלה סימנים של מערכת שנמצאת יותר מדי זמן במצב חירום.
אז המטרה היא לא “שקט נפשי”. זה לא ריאלי. המטרה היא להיות מספיק מווסתים כדי לתפקד.
שלושת הכלים האלה עושים משהו מאוד פרקטי: הראשון מוריד ציפיות כדי שלא נילחם בעצמנו, השני נותן שליטה מקומית, והשלישי מחזיר אותנו מהעתיד להווה כדי שהאיום יירד מדרגה.
אנחנו לא צריכים עוד כוח רצון. אנחנו צריכים להחליף מצב. כמו טלפון על 12%: זה לא “מעט מדי”. זה בדיוק מה שמאפשר למערכת העצבים שלנו להמשיך לתפקד, גם כששום דבר פה לא באמת רגיל.
3 טריקים להורדת סטרס
1. להתמודד עם "הפרפקציוניזם הסמוי של המלחמה".
המחשבה ש“אם חזרנו לעבוד, אז צריך לחזור להיות 100%”. זו מלכודת שמוסיפה עוד שכבת סטרס ‑ אשמה על זה שאנחנו לא מתפקדים “כמו פעם”.
בפועל, בתקופה כזו המוח עובד כמו טלפון על אחוזי סוללה אחרונים: נכנס למצב חיסכון. לכן המהלך הנכון הוא צמצום מכוון: לבחור מראש שלושה דברים קריטיים להיום. לא 20. לא “מה שנספיק”. שלושה. זה לא עצלנות, זה ניהול אנרגיה.
2. לתת לשומר את מה שהוא אוהב ‑ שליטה.
זה הרגע שבו אנחנו כותבים מייל אחד עד הסוף, מפעילים מדיח, מקפלים כביסה ‑ משהו קטן, אבל סגור. וכן, ברור שקיפול מגבות לא עוצר טילים. אבל הוא כן עושה משהו קריטי: נותן למוח הוכחה שאנחנו פועלים. ופעולה עם התחלה-אמצע-סוף היא שפה שהמוח מבין כ“יש פה שליטה”.
זו הסיבה העמוקה לכך שפתאום מצאנו את עצמנו משקים עציצים בזמן לחץ: המוח ניסה לעזור בדרך שהוא מכיר.
3. חזרה לעכשיו.
השומר חי בעתיד, “מה אם”, אבל הגוף מגיב להווה. ולכן נשאל שאלות קצרות על מה קורה עכשיו? שלושה דברים שאני רואה, שניים שאני שומעת, אחד שאני מרגישה בגוף.
יהודית כץרותם קלינגרזו החלפת ערוץ. במקום סרט עתידי שהמוח מקרין, נתונים מההווה. וההווה, בדרך כלל פחות קטסטרופלי מה“מה אם” שהמוח מייצר. “עכשיו אני על כיסא. עכשיו יש אור. עכשיו אני שומעת מזגן".
זה לא יעלים את המצב, אבל זה מוריד את העוררות מספיק כדי שהמנהל יוכל לחזור לרגע.
יהודית כץ היא סופרת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. מנחת הפודקאסט המושמע ״חושבים טוב״, כותבת הספר ורב-המכר ״חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך״. עוד באתר שלה: הרצאות מוקלטות וחומרים נוספים
