העימות הנוכחי מייצג שיא נוסף בתהליך המתרחש מאז 7 באוקטובר, ובמסגרתו אובדת היכולת לנהל שיח ענייני ומורכב בישראל, כאשר כל סוגיה נבחנת קודם כל מהזווית הפוליטית וכל עמדה מגובשת מתוך פוזיציה והשקפת עולם. אחד המאפיינים הבולטים בשיח הזה הוא הבוז העמוק המופגן כלפי כל דרישה לניסוח אסטרטגיה - ואין הכוונה ל"אסטרטגיית יציאה" שמוקעת בימים אלה כסמל "התבוסה המוחלטת" - וזאת למרות שהוכח מאז 7 באוקטובר כמה היא נחוצה וכמה נזק נגרם בהיעדרה. יש אף שמרחיקים לכת ומסבירים שאין הכרח שההנהגה תחשוף את יעדי המלחמה או תנהל לגביהם שיח עם הציבור, דפוס שכיח במשטרים שאינם דמוקרטיות.
המלחמה באיראן מרובת הישגים ומוצדקת, אבל חייב להתלוות אליה דיון נוקב בנוגע לתכלית. השתקה מלמעלה ונכונות לשתוק מלמטה משמען בפועל הסכמה לחזור על משגי עבר, לדבוק בלי סימני שאלה בסיסמאות שמחליפות מדיניות מפוכחת, ולהאמין ששילוב בין הפעלת כוח, פנטזיות ותמיכה אמריקאית חסרת תקדים (שאינה מובטחת לעד) - מהווה חלופה לניסוח תפיסת ביטחון לאומי עדכנית התואמת את המציאות שהשתנתה דרמטית מאז 7 באוקטובר.
שאלות וביקורת לא אמורות להעיב על ההצלחות הצבאיות שהושגו בשנתיים וחצי האחרונות. אין גם שום פסול בדרך שבה הסתיימו המלחמות בלבנון בסוף 2024, באיראן ביוני 2025, ואפילו זו רוויית הפערים בעזה. הבעיה היא בדרך שבה משווק סיום העימותים, תוך שימוש תכוף במונח "מוחלט" או בהקבלות ממלחמת העולם השנייה שנועדו לכאורה לנסוך רוח קרב נוכח הדהוד של זיכרונות קולקטיביים טראומטיים ולצייר באופן ראוי ונקי מטעויות את ההנהגה הנוכחית, אך בפועל לא תואמות את טבע המערכה והאויבים כיום ומונעות הבנה מדויקת של המציאות.
שאלות וביקורת לא אמורות להעיב על ההצלחות הצבאיות שהושגו בשנתיים וחצי האחרונות. אין גם שום פסול בדרך שבה הסתיימו המלחמות בלבנון בסוף 2024, באיראן ביוני 2025, ואפילו זו רוויית הפערים בעזה. הבעיה היא בדרך שבה משווק סיום העימותים
במסגרת זאת הודהדה לציבור תמונה מוגזמת ולפיה חיזבאללה כמעט "התאדה", האיום האיראני הוסר, חמאס צפוי להתפוגג, והעולם הערבי נערך בקרוב לגבש בריתות אסטרטגיות עם ישראל. כל זאת, במקום לתווך את המציאות באופן מורכב, כלומר להסביר שאת המערכות והאויבים כיום אין יכולת להכריע כמו צבאות סדירים ומדינות לפני 80 שנה, וכי אלה אמנם ספגו מכה קשה אך לא נעלמו ויידרש לשוב ולהלום בהם.
ההתעקשות לעטוף את ההישגים הצבאיים בכסות קוסמת עלולה להיות מתכון להסתבכות. כדי לגשר על הפער שבין ההצלחה הצבאית לעובדה שהאויב לא נעלם גם אם נפגע קשות מומצאות פנטזיות שגורמות לתארכות הלחימה, כפי שבלט בעזה. במקרה של איראן, חובה להעלות - דווקא כעת - כמה שאלות: מה סבירות הניסוי ההיסטורי של הפלת משטר באמצעות תקיפות אוויריות ועידוד תסיסה פנימית נגדו בזמן לחימה; כמה זמן נדרש להמתין להתגלעות סדקים במשטר אידיאולוגי קנאי (מזכיר דיווחים תכופים לגבי "סימני ההתפרקות בחמאס"); והאם נכון להישען על קבוצות שוליים פריפריאליות - כגון החמולות בעזה והכורדים באיראן.
המתנה באורך לא ברור
אחרי המכות המסחררות שעימן נפתחה המלחמה באיראן ובלבנון, עלולה להתפתח התשה, ובמוקדה המתנה באורך לא ברור שתכליתה קריסת המשטר ותחילת מרי עממי באיראן, והנעת ממשלת לבנון לפעילות נגד חיזבאללה. יעדים אלה משקפים אמונה ביכולת להנדס מציאות ותודעה, אשר תמיד מתנגשת בעוצמה כואבת בקרקע המציאות, אך הדוגלים בה צומחים מחדש מתוך שכחת תקדימי העבר והפגנת בורות מתמשכת כלפי הגורמים שאותם הם רוצים לשנות.
הביקורת הרווחת - ללא פעם ממי שהיו שותפים לקונספציית 7 באוקטובר ומעולם לא תיחקרו עצמם או אף בראו מחדלים נוספים - היא שאין להפריע עם שאלות חמוצות בעת מלחמה שמגלמת תיקון לחוסר ההתקפיות ולקונספציית 7 באוקטובר. לפי אותה גישה רוויית אופטימיות, "מבסוטיזם" וביטחון מלא ב"חבר'ה החכמים שם למעלה", לא הייתה צריכה להישמע מעולם ביקורת נוכח מיזמים תלושים שקודמו במהלך המלחמה בעזה, תרמו להארכתה והסבו נזק כבד לישראל, ובראשם מימוש חזון הריביירה, תוכנית ההגירה מרצון, המיליציות ומנגנון ה-GHF.
העת הנוכחית צריכה להיות שעתו הגדולה של הקול הציבורי, בפרט זה המובל בידי המדיה והאקדמיה, שתפקידן להציג שאלות קשות ולא לשמש להקת עידוד או תיבת תהודה. ביקורת עניינית והצגת פערים אינן תבוסתנות או היתקעות ב-6 באוקטובר אלא ביטוי לפטריוטיות. אם היה מתבצע תחקיר ממלכתי מקיף בנוגע למחדל 7 באוקטובר, היה נחשף ממצא מדאיג לגבי היעדרו של קול ציבורי מתריס כלפי מדיניות הצמרת המדינית והביטחונית, ונטייה של אנשי מדיה ואקדמיה רבים לקבל ללא ערעור את הנחות היסוד שגיבשו קובעי המדיניות. טיעון בדבר אי-נוחות לדרוש אסטרטגיה בעת הלחימה הנוכחית הוא מעילה בתפקיד של מי שאמורים לשקף קול ציבורי, וביטוי לתסמינים שליליים שהתקיימו בישראל ערב 7 באוקטובר ומחייבים תיקון.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
