לעולם לא אשכח את החיוך המופתע והתוהה של אבא שלי, שניות ספורות לאחר שעלתה דמותו אל מסך הזום המשפחתי בליל הסדר לפני שש שנים. ביושבו בחולצה חגיגית בסגר הקורונה בביתו, הבחין בריבועים שנדלקו ובתוכם ראה את הנכדים שלו, ואותנו, ילדיו, עולים זה לצד זה על המשטח. המטרה: לחגוג בצוותא את ליל הסדר ואת יציאתו ההיסטורית של העם היהודי מעבדות לחירות.
לראשונה התוודע אז אבא לכך ש"זום" הוא לא מינוח שקשור רק למיקוד עדשת המצלמה (שכבר בחייו הפכה פריט לאספנים), אלא כינוי לטכנולוגיה פורצת גבולות וסגרים, שמאפשרת התכנסות מרחוק על גבי מסך שטוח, והועתקה מעולמות העסקים והחינוך, אל בתי המוני ישראל.
והנה, יותר מחצי עשור חלף, ומעומק המרחבים המוגנים, המקלטים הדחוסים, הממ"דים טרוקי הדלת ושוכניהם טרוקי הנפש, מסתמן ששוב נגזר עלינו להתארגן על אפיקומן מרחוק. כי שבועיים לפני החג, ולאף אחד אין מושג היכן ועם מי ואם בכלל נשאל "מה נשתנה" או נזעק "דיינו", אבל דבר אחד ברור – ביציאת מצרים ממוסכת אנחנו כבר מתורגלים.
אז נראה שגם הפעם נרים את כוס היין מכאן ואת כוס התירוש משם, נתבונן בפני הילדים שבגרו ובפני המבוגרים שהתעייפו ובפני הזקנים שהפכו זקנים עוד יותר. מבעד לשני עברי המסך נצפה בעם השאוג בלביאותו, שכבר מזמן תש כוחו, והוא ספון בערפול ימיו ועונותיו, כאשר חורף התערבל לתוך האביב, וגשמים אחרונים נמהלו לתוך אבק הדרכים וספירלת הזמן בולעת את כולנו לתוך מה שנדמה כמו יום אחד ארוך - בין התרעה לאזעקה, לכניסה למרחב המוגן ולשחרור הזמני ממנו, עד המטח הבא.
ואני חושבת על האישה המבוגרת במקלט בדיזנגוף סנטר שישנה על כיסא משרדי, ועל אמו הזקנה של חבר טוב, שגרה לבד בעיר הגדולה בזמן ששני ילדיה מתגוררים מחוץ לארץ, וישנה בכל לילה עם בגדים ונעלי בית מרוצ'רצ'ות, כדי שלא תצטרך לבזבז את זמן ההתרעה על התארגנות, ותוכל להספיק לרדת לאט את כל המדרגות, ולהגיע בזמן אל המקלט לפני שדלתו תיטרק בפניה. וגם על אבא שלי אני חושבת, שהיה בגילו של בני כאשר יצא כמילואימניק להילחם במלחמת יום הכיפורים, והותיר בשדה הקרב חלקים גדולים מרקמת הנפש שלו, והיום, בן למעלה מ-80, יורד ועולה הלוך ושוב לפעמים כמה פעמים בלילה, שלוש קומות אל המקלט, ומה אגיד לו כאשר אפגוש את עיניו שוב בזום המשפחתי של ליל הסדר הקרוב, כאשר נשיר שירי חירות במציאות שבה החירות שלנו היא תוכנית בהקפאה עמוקה?
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליולכן, גם כאשר לא ברור עדיין איזה שלטון המלחמה הזו תפיל ואיזה היא תשמר, הרי שדבר אחד אינו מוטל בספק: ברשימת המחירים המאמירים שלה, נעוצה גם העובדה שמבעד לקולם הרפה בשיחות הטלפון, או דמותם השחה בשיחות הווידיאו היומיות, אלה הם ההורים הזקנים שלנו שהולכים ומזדקנים עוד יותר, מסוגרים בבתיהם הרחק מאיתנו, כשהימים שעוד נותרו לנו להיות במחיצתם, הולכים ונחמסים, הולכים ומתקצרים. כמו האביב.
