על השולחן בסלון של אורה חתן במושב שתולה מונחת קערת פלסטיק מלאה בצלים. לפני כמה ימים נסעה לשוק "פייסל הגדול" בנהריה וקנתה כמה ארגזי ירקות. שילמה בצ'ק דחוי ל-60 יום. ועכשיו, כשהיא מקלפת בצל-בצל כדי להכין ממולאים לחיילים, עיניה דומעות.
אבל לא רק בגלל הבצל דומעות עיניה של אורה, שנולדה ביום שבו חיברו את שתולה לרשת החשמל ונקראה כך מפני שהביאה אור לעולם.
בפעם הקודמת שביקרנו אצלה, בעיצומו של התמרון בלבנון, המושב שעל גבול הצפון היה ריק מאדם. למרות זאת הייתה אורה אופטימית ופניה נהרו. הפעם עיניה כבויות. נראה שהאישה הזאת, סלע גלילי איתן, בתה של מדליקת המשואה שרה חתן ז"ל, הגיעה אל סף ייאוש.
כשהסתיים סבב הלחימה הקודם, החליטה לפתוח בביתה מסעדה שבה תגיש ממבחר התבשילים הכורדיים ותספר לסועדים על קורות משפחתה. "השקעתי חצי מיליון שקל", היא מספרת. "לקחתי הלוואות מהבנק והייתי בטוחה שאחרי המלחמה, התיירים והמבקרים יבואו. אבל הם לא באו. גם כשהיה שקט. ואני לא מבינה למה. הייתי פה בכל המלחמות והסבבים. תמיד אחרי שבוע-שבועיים אנשים היו שוכחים והגליל היה מתמלא. היום הכול מת. וזה אחד המקומות הכי יפים בארץ. תראה בעצמך: הכול פורח, הכול ירוק".
את הבנקים זה לא מעניין, כנראה שגם לא את המדינה. "הלוואה זה דבר נהדר", אומרת אורה. "אתה יודע מה הבעיה? שצריכים להחזיר אותה. עם ריבית. יש לי גם משכנתה על הבית. ואנשים לא מגיעים. מה אני אעשה?".
זו אינה המסעדה הראשונה של משפחת חתן: במעלה הרחוב פעלה במשך שלושים שנה מסעדת "חמדת הגליל" שהקימה עם אמה, וכללה גם חדרי אירוח. במהלך "חרבות ברזל" ספג המבנה פגיעה ישירה ונהרס חלקית.
"דודו אחי, שניהל את המקום אחרי שאמא נפטרה, קיבל מקדמה ממס רכוש ועמד להתחיל לשפץ", מספרת אורה. "ואז, לפני שלושה שבועות, פרצה שם שריפה והכל עלה באש. אנחנו לא יודעים איך זה קרה. והמקום לא היה מבוטח. קירות אפשר לבנות מחדש. אבל מה שהיה בין הקירות, כל הזיכרונות, הכלים המיוחדים שאמא הביאה איתה לארץ, התנור שהייתה אופה בו לחם כורדי - הכול הלך".
כשמסעדה אחת עומדת שוממה והאחרת הפכה לעיי חורבות, לא נותר לה אלא לעשות את הדבר היחיד שנותן לה כוחות: לבשל בהתנדבות ללוחמים שעל גבול הצפון. "הם כמו הבנים שלי", מסבירה אורה, אם חד הורית לשניים. "הם הכי אוהבים את הדגים הפיקנטיים שאני מכינה לערב שבת. בדיוק עכשיו הביאו לי כמה ארגזי עופות שתרם יהודי טוב".
כמו רבים מתושבי גבול הצפון, גם לה אין ממ"ד. "יש פה המון אזעקות. גם טילים וגם כטב"מים. אני אפילו לא מתעוררת. מקסימום מסתובבת לצד השני - אני אישה מאמינה. מה שצריך לקרות, יקרה. לאיפה אני אלך, תגיד לי? לאיפה בדיוק?".
על הגבול, ללא הגנה
בכניסה למושב זרעית הסמוך ממתינים לנו שניים מלוחמי כיתת הכוננות (שנקראת היום "מחלקת הגנה"). א', בן 29, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, עבר לכאן מלוד לפני כחצי שנה במסגרת התארגנות של תשע משפחות שהחליטו לחזק את גבול הצפון. "שמע, הניצחון הכי גדול זה שיהיו פה משפחות צעירות, לא רק חיילים", הוא מסביר בעודו מלטף את לונה, גורת כלבים מתוקה להפליא שהצטרפה לאחרונה למשפחתו.
א' שירת בסדיר כלוחם בעורב גולני, ואת המילואים שלו עשה בחטיבת אלכסנדרוני. לכיתת הכוננות של זרעית הגיע אחרי כמה סבבים ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה. "רק לפני שבועיים וחצי סיימנו תעסוקה בעזה, על הקו הצהוב, ויום אחרי זה פרצה המלחמה עם איראן", הוא מספר.
"בשבת בבוקר קיבלנו התרעה, ותוך עשר דקות היינו על מדים", משחזר ש'. בן 45, נשוי ואב לשניים, גדל בטבריה והגיע לזרעית לפני כ-25 שנה. גם בנו הבכור, שהשתחרר לפני כחצי שנה, שובץ בכיתת הכוננות. "הוא היה בגולני, גדוד 51. בוגר התקרית בשג'עייה, לצערנו. היה בכוח חילוץ בתקרית שבה נפל מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל. המ"מ שלו, סרן ליאל חיו ז"ל, והמ"פ שלו, רס"ן משה בר-און ז"ל, נהרגו גם הם. והוא איבד חברים. זה לא קל. בגלל זה משכתי אותו לכיתת הכוננות. אני שומר עליו צמוד אליי".
כבר שנתיים וחצי שהמשפחה מפונה לנהריה. "בנובמבר 2023 הבית שלנו חטף פגיעה ישירה של טיל בורקאן ונהרס לגמרי", מספר ש'. "עכשיו אני בונה אותו מחדש. אנחנו לא מוותרים על המקום הזה".
ב-6 במארס פגע פצמ"ר במוצב הסמוך לזרעית, שמונה לוחמי גבעתי נפצעו. "שמענו את הנפילות", מספר ש', "הבנו שזה היה בגדוד ובדקנו בקשר אם צריכים עזרה. ברגע שאמרו שיש נפגעים, חברנו לכוחות ועזרנו בפינוי שלהם. פינינו שלושה פצועים על הארגז של הטנדר".
שלא כמו בסבב הקודם, הפעם הצפון אינו מפונה. "אין לנו ממ"ד בבית", סיפר א'. "ביום, כשיש אזעקות, אנחנו יורדים לקומה התחתונה, ובלילה אנחנו ישנים עם הילדים אצל שכנים שיש להם ממ"ד". והילדים - "מטפסים על הקירות", לדבריו.
ארוחת בוקר עם לבנונים
את שולה אסייג בת ה-77, ממייסדי זרעית, פגשנו במסעדת "קובו" שהקים הנכד שלה. בתה, אילנית, מכינה פיצות בטאבון שבצד אחד של המתחם, בעוד הנכד, קובי, מטגן שניצלים במטבח הבשרי. נכדתה של שולה, עורכת דין צעירה שעברה לגור באזור השרון, הגיעה לסייע להם.
שולה, שגדלה במושב גורן, הגיעה לזרעית בשנת 67'. "עלינו לקרקע כשבנו את הבתים הראשונים. לא היה אז גבול, לא היו גדרות. היינו קוטפים אפרסקים ויושבים לארוחת בוקר עם החקלאים מהצד הלבנוני".
שולה היתה הראשונה שהתריעה על מנהרות שחוצות את הגבול. "הבית שלי היה זז כל הזמן, דברים היו נופלים מהמדפים. 12 שנה נלחמתי עם צה"ל ואמרו לי שאין כלום. חשבו שאני משוגעת, שאני מדמיינת. כשמצאו את המנהרות הרימו לי טלפון בארבע לפנות בוקר ואמרו: 'שולה, אנחנו מבקשים סליחה'".
שנה וחצי היתה מפונה לטבריה, ובמהלכן נפגע הבית שלה פעמיים. "אני צמודה לבסיס וגם נתתי לחיילים לישון בבית, אז אני חוטפת", מספרת שולה. "הפגיעה הראשונה היתה קלה יחסית. אבל בפעם השנייה פגע בבית טיל בורקאן, וכל מה שבניתי במשך 60 שנה נהרס. חמש דקות לפני זה החיילים הלכו לתדריך במקלט. תודה לאל, אף אחד מהם לא נפגע. עד היום לא סיימו לשפץ לי את הבית".
בינתיים היא מתגוררת בקרוואילה קטנה, "אבל זה לא בטיחותי כי אין לי ממ"ד. התחננתי שיבנו לי ממ"ד כי קשה לי ללכת למקלט, אבל אין עם מי לדבר. גם לבת שלי אין מרחב מוגן. אז אני סומכת על הקדוש ברוך הוא".
למרות זאת, שולה אינה מעלה בדעתה לעזוב את זרעית. "אם תושבי קו העימות יעזבו, זה יהיה ניצחון לחיזבאללה. ואנחנו לא ניתן להם את התענוג הזה. לא ניתן להם לנצח".
