מונופול.
במשך שנים לירן חולצה אפורה פעל כאוטוריטה בתחומו. כאורים ותומים. כמעין מונופול, ללא מתחרים על משבצת הפרצוף שמשתחל לאקטואליה. כשאתה במקום נוח מדי, כולנו יודעים, אתה במלכודת דבש, והשאננות מגיעה.
האיש לא המריא טכנולוגית. לא גיוון עם האפור. יש מצב, לכו תדעו, שהמקצוע כפוי הטובה שחק אותו. בכל זאת, ישראל היא אומה שלא עוצמת עין. ובסוף ההוא שכל מהותו להשקיף מאחור, לא שם לב למה שמגיח מאחורי הגב שלו עצמו.
תומר משקף לבן.
שמש.
ועכשיו, לא משנה כמה נסביר שמדובר בשוק פתוח, וקפטיליזם, וטראמפ, וסין, ושה-GPT מאלץ לחפש אפיקים חדשים, ושזה עניין של זמן עד שסוכן AI יציץ מאחורי קושמרו - ללירן חולצה אפורה יהיו את כל הסיבות להמשיך לכעוס. ובצדק, אם יורשה.
הוא הרי היה שם לצידנו במחאת הדיור, מאחורי סתיו שפיר. ובמצפה הילה, מאחורי פעילים נרגשים, כשגלעד שליט חזר הביתה. ובקריה במבצע צוק איתן. ומחוץ לחתונה של בר רפאלי ביערות הכרמל. הוא הזדקן מאחורי הדרמות הכי בוערות שלנו, ושיקף אותנו. התחלנו לזהות בו את הקמטים שלנו.
וגם בשנתיים וחצי האחרונות, בימים של מזרח תיכון מתפרק, חתיכה אחרי חתיכה, ודיווחים שמזעזעים את הקיום, הוא מהדברים היציבים האחרונים שנותרו לנו. כמו השמש, כמו להיט של פנינה רוזנבלום. עומד שם מאחור. לא כדי לשנות, רק להיות.
אף אחד לא ליהק אותו. הוא בכישרונו מצא את הדלת האחורית אלינו, ויצק תוכן, ועשה מזה מפעל חיים. והנה, אפילו על זה - מתחרה.
תזכורת.
שקט, נותנים חדשות! נותנים המון חדשות. 7,500 חימושים של חדשות. טילים מתפצלים של חדשות. מוג'תבא של חדשות.
מה יותר נורמלי בעיניכם, עכשיו באמת שואל: הבליסטיים והפוליגונים שמפומפמים בקדמת המצלמה, והחלוקה המסורתית שלנו לקורבנות, גיבורים ופרשנים, כאילו זו כל מהותנו בימים הללו. כאילו זה מה שנועדנו להגשים על פני האדמה הזו.
"לירן חולצה אפורה" ו"תומר משקף לבן" מייצגים את הרצון האנושי, ולא משנה כמה מטופש וסתמי הוא, שישימו אלינו לב, אי שם, מאחור, ברקע המלחמות וההחלטות הקיומיות. ויראו אותנו. אותנו! עם ישראל חולצה אפורה
או: שני המשקיפים מאחור. אלו שמסרבים לקחת תפקיד במחזה הטרגי שנכפה עלינו. שכמעין תזכורת, עומדים שם, ברקע, כדי להעלות חיוך מטופש. כדי לשמש הסחת דעת לכאוס. כדי להיות תזכורת.
חותם.
לא יודע, לי זה צובט.
עם שלם, עיגולים שחורים סביב העיניים, בוהה. מפהק. שותק. שורד. מיישר קו עם התקופה. משלים עם האקטואליה.
ומאחורי האקטואליה שניים, תומר ולירן, בלתי מעורבים, שמשימתם להשאיר חותם בעולם הזה. שיראו אותם. זה הכל.
כבר שנתיים וחצי אנחנו עורף. ואנחנו חוסן. ועוד זעקה פנימית עולה ויורדת, ועוד אכילה רגשית, ולגימה רגשית, וגישוש תוהה אחרי חמצן. ובתוך זה איבדנו את היכולת להתעסק בזוטות. כי הכל הרי קיומי. ואיבדנו את עצמנו. כבודדים. לא כעם כלביא או כארי. לא גיבורים. לא קורבנות. רגילים. אנשים.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןואת זה "לירן חולצה אפורה" ו"תומר משקף לבן" מייצגים. את הרצון האנושי, ולא משנה כמה מטופש וסתמי הוא, שישימו אלינו לב, אי שם, מאחור, ברקע המלחמות וההחלטות הקיומיות. ויראו אותנו. אותנו! עם ישראל חולצה אפורה.
בסוף יהיה פסל בדמותו, אתם תראו. עם הפרצוף העגול הזה שלו, והמבט הרציני. והחולצה האפורה. מציץ כזה מאחורי מרואיין. עוגן אנושיות מופרכת בתוך מחול הרה גורל.
אלא אם כן יקום לו עוד מתחרה, כמובן. ציון חגורה ירוקה או משהו כזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.26
