שְׁנֵה. זו כנראה אחת הפקודות השנואות על כל טירון. משמעותה ברורה ממש כשם שהיא כואבת. אתה נדרש לבצע שוב את אותה פעולה שביצעת זה עתה. הקפת מבנה, קפיצות במקום או סתם טרטור לילי – זה לא משנה. העניין הוא החזרתיות. טיב הביצוע הקודם לא נספר. עושים את אותו הדבר פשוט כי ככה אמרו.
והאמת היא שיש לא מעט הגיון בפקודה הזו. היא מבהירה היררכיה, מחדדת משמעת, ומחשלת כשנדרש. אבל כשלא מיישמים אותה במידתיות, היא מתבררת כחרב פיפיות. היא עשויה להחליש, לעורר ספקות, לפתח אנטיגוניזם. הכל שאלה של מידה, כמו כל דבר בחיים בעצם. ערב התמרון הקרקעי בלבנון, מדינת ישראל מוכרחה להיזהר בדיוק מאותה תופעה. עליה להימנע מתחושת שְׁנֵה מוגזמת בקרב לוחמיה ואזרחיה. ומה שעלול לעשות זאת הוא עוד הסדר מדיני נטול חזון בסוף המערכה. כזה שיחזיר אותנו בעוד שנתיים לאותה נקודה.
הסיפור כאן אינו ההשפעה האפשרית על היקף ההתייצבות למילואים. אנחנו תמיד נגיע. זה גם מה שמקל את מחיר הטעות של הסכם בעייתי. הסיפור הוא הבטחת מציאות שפויה לילדינו. לכן, רגע לפני, חשוב להזכיר – הפעם זה צריך להיות אחרת. כי תמרון הוא אמצעי בלבד. המשימה היא הגנה על יישובי הצפון. הסיסמא הזו היתה חרוטה על כל מוצב בימי רצועת הביטחון – מדלעת ועד בופור. והיא רלוונטית גם היום.
כך גם היה עם פתיחת מבצע “חץ הצפון” בסוף 2024. כשסיימנו, הגיע ההסדר המדיני התורן. ככה לפחות הוא נראה אז. קשה היה שלא להתרשם מהאופטימיות שהייתה בו: האמונה שלבנון תוכל לפרק את חיזבאללה מנשקו הייתה משב רוח מערבי בלבנט. הסברה שכמה מוצבים לאורך הגבול ימנעו מארגון הטרור לממש את חזונו, לימדה שהמשא ומתן התנהל יותר באנגלית ופחות בערבית. ביקורת הושמעה כבר בזמן אמת. הסוף היה ידוע מראש. צה”ל ינצח את חיזבאללה גם במערכה הזו. אבל לכל מערכה, צריך לזכור, שלוש רגליים. הרגל המבצעת עם הנשק, הרגל המאפשרת בעורף, והרגל המסיימת עם החליפות והעטים המדיניים. תפקוד כושל של אחת מהן יגרום לשתיים האחרות לחזור לאותה מציאות בהקדם. מכאן, הדרך לתחושת שְׁנֵה, לתסכול, לשחיקה עודפת, להחלשת החוסן – קצרה. לכן הכרחי לחשוב מחוץ לקונספציה. לצד עבודת מערכת הביטחון והעורף שמגלה עמידות מדהימה, הדרג המדיני מוכרח ליזום. לא עוד הסכמים קצרי-רואי שמניחים יכולת לבנונית מול חיזבאללה. עם כל הכבוד להצהרות חסרות התקדים מביירות, מדובר במדינה במשבר שלא תסיים את המלאכה עבורנו.
בניגוד לעבר, ההסתכלות כעת חייבת להיות עשור קדימה. כזו שמוודאת שבמקביל להפעלת אש עוצמתית מול חיזבאללה, מתגבשת קואליציה שתימנע מלבנון להפוך שוב לבסיס השתלטות איראני
בניגוד לעבר, ההסתכלות כעת חייבת להיות עשור קדימה. כזו שמוודאת שבמקביל להפעלת אש עוצמתית מול חיזבאללה, מתגבשת קואליציה שתימנע מלבנון להפוך שוב לבסיס השתלטות איראני. והפעולות האפשריות פה רבות: החל בניתוק קשרי לבנון-איראן והבטחת ריבונות לבנונית, עובר בהוצאת שלוחותיו הכלכליות והאזרחיות של חיזבאללה מחוץ לחוק, המשך בניקוי אורוות בצבא לבנון, וכלה בדה-לגיטימציה לחיזבאללה בתכני החינוך והתרבות הפופולרית. זוהי רשימה לא ממצה כמובן. אבל אם יש משימה שמועצת השלום של טראמפ תוכל לסייע בה – הרי היא לפנינו.
רבים בלבנון מאסו בחיזבאללה. מדובר בסנטימנט אמיתי שממנו אפשר להיבנות. הסכם אסטרטגי, בשונה מהסכם הפסקת האש בסוף 2024, הוא הזדמנות ישראלית-לבנונית משותפת. אחרת נמצא עצמנו בשְׁנֵה צבאי ומדיני. בגרסה הפוליטית למשל אי-השפיות של איינשטיין. המבחן הישראלי, בהקשר הזה, נמצא לא רק מדרום לליטני, על מדים. הוא מצוי בחדרי המשא ומתן, היכן שיגובש ההסכם הבא.
