קציני הצבא הבכירים וחברי הממשלה הביטו לנו בעיניים והבטיחו שאפשר לחזור הביתה. שבטוח כעת בצפון, כפי שלא היה כאן יותר מ-40 שנה. ובדיוק שנה אחרי שהסתיים הפינוי הרשמי, בעוד בצפון הצהרות השיקום הפכו כבר לבדיחה עגומה, והצמיחה היא עדיין חלום ותקווה עצומה - שוב פגשנו במלחמה. אבל לא תשמעו כאן אפילו קול אחד שקורא לעצור אותה ולהסיג את כוחותינו כדי לקנות שוב שקט כמו שהעדפנו במשך שנים לאחור.
עם זאת, לקחי 7 באוקטובר ומרחץ הדמים שנמנע בנס כאן בצפון, הם לא ערובה לחוסן העורף, ועל בכירי הצבא והממשלה לדעת זאת. המלחמה הזאת תפסה אותנו בהפתעה, ובינינו רבבות תושבים שחווים לראשונה את טעמה המר בחיים בקצה הגבול, מאחר שפונו מכאן בסיבוב הקודם. הבנו אומנם שכמו במלחמות עבר, גם בזו שהסתיימה בהסכם שאינו שווה את הדף שעליו נחתם בשלהי 2024 - החשבון לא נסגר ועוד נשוב ונפגוש את אש חיזבאללה. אבל לא דימיינו שזה יקרה מהר כל כך, עוד בטרם הספיקו התושבים שבתיהם נחרבו מאש הטרור בסיבוב הקודם להשלים את בנייתם מחדש. הפעם אנחנו אומנם נשארים פה בבית ושוב לא ננטוש, אבל זה לא פותר את המדינה מאחריות למצב - להפך.
הגיע הזמן שידברו אלינו אמת. שידברו לתושבים בצפון, במיוחד לאלו שמחזיקים את הגבול, כמו למבוגרים: בכבוד, בהערכה, ובעיקר בכנות. שיודו שאת המלחמה אז, בנובמבר 2024, סיימנו בלי הכרעה אמיתית, אבל עם הישגים מזהירים, ויבקשו סליחה על כך.
כשחזרו המפונים הביתה לפני שנה, מרביתם עשו זאת מתוך בחירה ערכית וחלקם מחוסר ברירה. במהלך שנתיים של עקירה הם כבר גילו שהחיים באזורי חיוג 03 ו-02 הם בטוחים, נוחים ושקטים יותר. ובכל זאת הם חזרו כי זה הבית, אבל הם חזרו אליו עם צורך נואש לדעת שיש על מי לסמוך. עכשיו, המציאות בצפון מזכירה ניתוח חירום בלי הרדמה: הכאבים איומים, כמעט בלתי-נסבלים, אבל המטופל יודע שאלמלא הניתוח – הוא פשוט ימות. התושבים פה מוכנים לשכב על שולחן הניתוחים ולספוג את המהלומות, אבל הם דורשים לדעת שהמנתח יודע מה הוא עושה. שהולכים להכרעה ברורה, להשמדת איום חיזבאללה, ולא לעוד הסכם רופס שיגרור אותנו למלחמת לבנון הרביעית.
הבעיה מתחילה כשהמערכת משקרת למטופל. ליל 11 במארס היה קו שבר. ראשי הרשויות התריעו מפני המטחים לצפון, אבל בצה"ל בחרו להכחיש. רק 24 שעות מאוחר יותר, אחרי ש-200 רקטות כבר התפוצצו בתוך חבל הארץ הזה, הצבא הודה בטעותו. הפער הבלתי-נתפס הזה בין ההכחשות המנותקות למציאות הבוערת בשטח, הוא שמרסק את האמון. אתמול כשהודיעו בצה"ל מראש על ההיערכות לקראת מטח ירי נרחב שחיזבאללה מתכנן שוב לשגר מלבנון, הם בנו לבנה משמעותית באמון שנפגע.
אירועי אותו לילה הובילו בתוך כשבוע לצניחה חופשית של 15 אחוזים בחוסן של תושבי הגליל והקריות. המשמעות היא שהמשבר בצפון הוא לא פחד מהאויב, הוא משבר חריף של אובדן אמון במדינה
המספרים מגבים את תחושת הנטישה, והם צריכים להדיר שינה מעיני המטכ"ל והקבינט. מחקר "מדד חוסן העורף" שערך אלוף-משנה (מיל') ד"ר איציק רונן מ"מכון דוד לחקר מדיניות וביטחון", בקרב יותר מ-1,355 ישראלים, חושף נתון קודר: אירועי אותו לילה הובילו בתוך כשבוע לצניחה חופשית של 15 אחוזים בחוסן של תושבי הגליל והקריות. המשמעות היא שהמשבר בצפון הוא לא פחד מהאויב, הוא משבר חריף של אובדן אמון במדינה.
בניגוד לאיום האיראני, שמגיע עם התרעה של עשר דקות, אופוריה באולפנים ותחושת יוזמה בפעילות ההתקפית המוצלחת של כוחותינו בטהרן והאזור, המערכה מול חיזבאללה היא שחיקה מתמשכת. היא סוגרת אותנו בבתים, מערערת את חיי היומיום ויוצרת תחושה של נגררות. תוכניות הריאליטי המבוימות נמשכות בלי רגע של עצירה, בזמן שבצפון רצים בבהלה למקלטים וסופרים פיצוצים מעל הראשים. הריאליטי במסך נתפס כממלכה של ניתוק שלא מוכנה להכיר בכאב שמקורו הוא לא במרכז הארץ.
צה"ל הוא אנחנו. בני משפחותינו, חברינו, ואנו עצמנו שמשרתים בו בשורות המילואים והסדיר, והוא מורכב מלוחמים שמחרפים את נפשם יומם וליל בבוץ הלבנוני. אנחנו יודעים שטעויות קורות. אבל המערכת הצבאית חייבת להפסיק "לחרטט" אותנו
צה"ל הוא אנחנו. בני משפחותינו, חברינו, ואנו עצמנו שמשרתים בו בשורות המילואים והסדיר, והוא מורכב מלוחמים שמחרפים את נפשם יומם וליל בבוץ הלבנוני. אנחנו יודעים שטעויות קורות. אבל המערכת הצבאית חייבת להפסיק "לחרטט" אותנו. הפסיקו לשחק מולנו את הגוף הכל-יכול, אלא אם אתם מתכוונים באמת להשתמש בכוח הזה כדי להביא ביטחון. תסתכלו לנו בעיניים.
הדרישה הזו מופנית באותה נשימה למנהיגי הציבור. שרי הממשלה חייבים לגנוז את הסיסמאות הבומבסטיות מרחוק, ולהתחיל לייצר מעטפת חוסן אמיתית כאן ועכשיו. תנו ודאות בכאוס. תבטיחו לתושבים התאווררות, תנו פתרונות לילדים שניגשים עכשיו לבגרויות, ותעמידו תקציבים מיידיים לשרידות העסקים שרק החלו לפעול אחרי הפינוי הארוך ועכשיו עומדים שוב בפני קריסה.
אמון נבנה בחיבור הבלתי אמצעי בשטח בין אנשי הצבא והממשלה לראשי הרשויות ולתושבים. תקשורת כנה באזור מלחמה היא לא עניין של הסברה, אלא של חיים ומוות. אל תדברו איתנו בגובה העיניים, דברו איתנו בגובה הלב. את העיניים שלנו כבר תפגשו ונדע אז הרבה, גם בלי לומר מילה נוספת. נהיה חזקים כדי להתמודד עם האמת.
