כשהפילוסוף הצרפתי מישל פוקו עמד בטהרן ב-1978, הוא לא ראה לפניו קנאות דתית חשוכה מתפרצת, אלא להפך - נהר אדם אדיר שנחלץ מהמצרים המדכאת שלו. בכתביו הוא תיאר את המהפכה כחוויה רוחנית של פריצת הנשמה לפוליטיקה. עבורו, האייתוללה חומייני היה כמו משה רבנו – דמות קדושה שמייצגת התנגדות טוטאלית לפרעה האיראני. בגרדומים שהמתינו להומואים, לנשים ולאינטלקטואלים הוא ראה כלי פירוק לגיטימיים לבית האדון. פוקו היה כה משועבד לתיאוריה שלו על "יחסי כוח" שגם כשידידיו האישיים החלו להיתלות על מנופים הוא נותר בשלו: המערב הוא הרשע, וכל מה שנלחם בו מוצדק.
1 צפייה בגלריה
מפגינים נגד המלחמה באיראן בטיימס סקוור
(צילום: SPENCER PLATT / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
תפיסתו הפכה לדת-מדינה בגוש המכונה שמאל רדיקלי בארה"ב, באירופה ובישראל. מדובר בעיוורון מוסרי מרצון שבעטיו התיאוריה האידיאולוגית משעבדת את המציאות עד לריסוקה. קו ישיר נמתח מתמיכת פוקו בחומייני ועד לקביעת ג'ודית באטלר שטבח ה-7 באוקטובר הוא "מעשה התנגדות" ולא פשע נגד האנושות. במעבדה הסטרילית שלהם, משעה שנקבע שקבוצה אחת היא "מדוכאת" והשנייה "מדכאת", המעשים עצמם כבר לא משנים. אונס נשים הוא "שחרור" ועריפת ראשי תינוקות - "פירוק של מבני כוח". פסיכוזה אינטלקטואלית שאינה מסוגלת להכיל רוע אם הוא מגיע מהצד ה"נכון" של המפה.
50 שנים אחרי, והיכולת למחוק סבל אנושי מחריד בשם קטגוריות אקדמיות של "מדוכא" ו"מדכא" רק השתכללה. מי ש"זכה" ללמוד באותם מוסדות "עלית" לכאורה (לא מומלץ לבעלי מחשבה חופשית) שהפכו למדגרות אידיאולוגיה, ממשיך לספק תשתית מוסרית לברבריות כמו פוקו, גם הם מאוהבים באסתטיקה של המהפכה ומתעלמים ממהות התליין. עבורם, איראן וחמאס "גיבורים" רק כי הם אויבי אמריקה וישראל. לטובת זאת הם מתעלמים מזעקות הנשים האיראניות שמוצאות להורג על אי לבישת חיג'אב. טוב, הסבל הזה לא מסתדר עם הנרטיב שבו המערב הוא התוקפן והמוסלמי קורבן.
בדומה להם, השמאל הרדיקלי הישראלי מכחיש את האופי הפשיסטי של חמאס, חזבאללה ואיראן כדי לשרת את חלום הפירוק של המדינה היהודית. לא פלא שאנשיו יוצאים בימים אלה להפגין נגד המלחמה באיראן, שהם רואים כמעשה אימפריאליסטי. וכמו שהם מתנשאים על ערביי ישראל שמעזים לתמוך בציונות (ללחוץ יד לערבי שבחר לשרת בצה"ל? מנין כערבי יש לו זכות לבחירה חופשית?!), כך הם טוענים שהאיראנים שנלחמים על חייהם נגד המשטר הם משתפ"ים של המוסד.
השילוב בין בורות, תיאוריות רדודות ופסיכוזת המונים יצר קנאות דתית במסווה של אינטליגנציה. היתרון ברור: קנאויות נשענות על אמונות חסינות בפני הפרכה. כל תוצאה היא ניצחון: הצלחה היא "ברכה אלוהית", וכישלון הוא "עונש" על חטאי המתנגדים. עבור הקנאים גם התנהגות סותרת במציאות תתפרש כחלק ממזימת הסוואה של האמת המוחלטת. מנגנונים אלה הופכים את הקנאות למבצר לוגי בלתי חדיר. היא אינה מחפשת לבחון את עצמה מול המציאות, אלא לכופף את המציאות עד שזו תתאים לנרטיב המקודש שלה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי מי שמצדיק את 7 באוקטובר כ"התנגדות" ומתנגד למלחמה במשטר שמבקש להשמידנו כ"מעשה אוריינטליסטי", הוא היורש הרוחני של פוקו. האחרון שמעולם לא הכה על חטא, הסכים רק לומר הוא שאין זכות לשפוט את ה"אמת" האיראנית בכלים מערביים. מעניין מה חושבים על האינטלקטואליות ההומניסטית הזו המיליונים הרבים ששילמו ועדיין משלמים בחייהם ובחירותם.
העיוורון של פוקו היה טרגדיה. השחזור שלו ב-2023 וב-2026 הוא כבר הפארסה המדממת. השמאל הרדיקלי בוחר שוב בצד של התליינים, תוך שהוא משוכנע שהוא אוחז בלפיד הצדק. לפיד שהמערב וישראל נלחמים בכל כוחם להגן עליו. במיוחד בימים אלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.26
