חידוש הלחימה בלבנון מלווה בהצהרות של ממשלת ישראל ושל הפיקוד הבכיר בצה"ל המצביעות על הבנת הצורך לשנות מהיסוד את המצב בגבולנו הצפוני. עשרות שנים שבהן תושבי הצפון, ולעיתים גם המרכז, סופגים מטחי טילים מארגון הטרור השיעי ומארגונים פלסטיניים, לא מאפשרות לנו להמשיך ולהתנהל על פי אותן פרדיגמות.
במקביל נשמעות אמירות חסרות תקדים מצידה של ממשלת לבנון בדבר רצונה בפירוק חיזבאללה מנשקו ויוזמות מדיניות הקוראות להסכם בין המדינות. התחושה היא כי מרבית אזרחי לבנון, לרבות חלקים מהעדה השיעית, קצו בגרורות של משטר הטרור מטהרן, שהפכו את מדינתם לזירת התגוששות בין ישראל לחיזבאללה.
1 צפייה בגלריה
חיילי צה"ל בדרום לבנון, השבוע. למנוע סכנת פלישה של כוח רדואן ליישובי הצפון וירי נ"ט
(דובר צה"ל)
האם עלינו להעניק הזדמנות לתהליכים החשובים שעוברים על לבנון, העשויים להבשיל להסכם בין המדינות? האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לנצור את האש ולקוות שהפעם, בשונה מכל הפסקות האש בעבר, מדינת לבנון, בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית, תממש את אחריותה וריבונותה ותפרק את חיזבאללה מנשקו?
התשובה לשאלה הראשונה היא כן. התשובה לשאלה השנייה היא – לא כעת. בטרם אפרט את הנימוקים, יש מקום לבחון את התפתחות הסכסוך בראי ההיסטוריה ואת התפיסות השגויות שהביאו את ישראל לחיות לצידם של ארגוני הטרור, תוך השלמה עם פגיעה מתמשכת בריבונותנו ובחייהם של תושבי הצפון.
ריבונות בעירבון מוגבל
מי שירטט את "הקו הכחול"?
הגבול המוכר בין ישראל ללבנון, הידוע גם כקו הכחול, אינו קו טופוגרפי המאפשר הגנה מיטבית על תושבי הצפון. שורשיו עוד בהסכמי סייקס-פיקו ובוועידת סן רמו, שבמסגרתם חילקו בריטניה וצרפת את השלל של שטחי האימפריה העות'מאנית לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה. הבריטים קיבלו את ארץ ישראל ועיראק, הצרפתים את סוריה ולבנון.
קביעת הקו שיהפוך לימים לגבול הבינלאומי הופקדה ב-1923 בידי שני קצינים – סגן אלוף סטיוארט פרנסיס ניוקומב הבריטי וסרן מוריס אוגוסט גבריאל פולה הצרפתי. השניים סימנו את הנקודות שביניהן שורטט הגבול, בעיקר בהתחשב ברצונה של בריטניה לשלוט במקורות המים של הירדן ומבלי שניתנה תשומת לב מיוחדת לדמוגרפיה ולזהות האתנית של תושבי האזור. קו הגבול המדמם בין שתי המדינות אינו יותר מאשר תוצר של חלוקה שרירותית בין שני קצינים זוטרים למדי בצבאות בריטניה וצרפת בראשית המאה ה-20.
האם לבנון שולטת בשטחה?
לבנון מוגדרת כמדינה ריבונית, אך בפועל ריבונותה מוגבלת לנוכח קיומו של חיזבאללה – כוח צבאי עצמאי וחמוש הנתמך בידי איראן, הפועל לעיתים בניגוד לאינטרסים של המדינה ומונע ממנה שליטה מלאה בשטחה, במיוחד בדרום.
בנסיבות אלה, כאשר מתקיימת פעילות התקפית מתמשכת משטח לבנון לעבר ישראל, עומדת לישראל הזכות ואף החובה להגן על אזרחיה. גם לפי עקרונות המשפט הבין-לאומי, לרבות זכות ההגנה העצמית, מדינה רשאית לפעול נגד גורם עוין הפועל משטח מדינה אחרת שאינה מצליחה לרסן אותו. צעדים כגון שליטה זמנית בשטח ופינוי אוכלוסייה מאזורי לחימה הם לגיטימיים במסגרת זו, כפוף לדיני הלחימה. דוגמאות נוספות לא חסרות, בהן פעולות של ארה"ב נגד הטליבאן באפגניסטן, החות'ים בתימן, א-שבאב בסומליה ועוד.
המציאות הלבנונית סבוכה עוד יותר מהדוגמאות הללו. פעולותיהם של ארגון הטרור חיזבאללה ושל ארגוני טרור פלסטיניים בעבר ובהווה נעשות מתוך שטחה של מדינה המתיימרת להיות ריבונית, אך אינה מסוגלת לממש את ריבונותה ולהיות הכוח היחיד הרשאי לאחוז נשק בתחומה. וכך, המתקפות על ישראל משטח לבנון נמשכות עשרות שנים.
מאז מלחמת לבנון הראשונה ניסתה ישראל לממש תפיסות שונות – החל בניסיון להגעה להסכם דרך שינוי הממשל הלבנוני והכתרתו של בשיר ג'ומאייל ב-1982, עבור בשליטה ארוכת שנים ברצועת הביטחון, וכלה בנסיגה חפוזה שתוצאתה הייתה מלחמת לבנון השנייה והתעצמותו הדרמטית של חיזבאללה.
במבחן התוצאה, שליטתה של ישראל ברצועת הביטחון, למרות מחירה הכבד בחיי לוחמים, הייתה התקופה היחידה שבה הובטח ביטחונם של תושבי הצפון
במבחן התוצאה, שליטתה של ישראל ברצועת הביטחון, למרות מחירה הכבד בחיי לוחמים, הייתה התקופה היחידה שבה הובטח ביטחונם של תושבי הצפון, וישראל הצליחה לממש את ריבונותה וחובתה לשמור על חיי תושביה.
עם סיומה של מלחמת לבנון השנייה השלימה ישראל עם דרישת הקהילה הבינלאומית לחזור לאותו קו כחול של הסכם ניוקומב-פולה והפקידה, שלא לומר הפקירה, את משימת נטרול חיזבאללה ובידוד גבולנו הצפוני בידי כוח יוניפי"ל בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 1559 ו-1701. את תוצאות אימוץ התפיסה הזאת כולנו מבינים.
קו הגבול אינו קדוש
מאז 7 באוקטובר ישראל השתנתה ודפוס הפעולה של צה"ל עבר טלטלה דרמטית. הלחימה העוצמתית בחמאס בעזה, תקיפת ראש התמנון האיראני בעם כלביא ובשאגת הארי, חיסול צמרת חיזבאללה בלבנון וההשתלטות על כתר החרמון בסוריה – כל אלה משקפים מעבר לתפיסת ביטחון פרואקטיבית המתבססת על יוזמה והתקפה ולא חוששת ליטול באופן זמני מידי האויב שטחים חיוניים הנחוצים להגנה, מבלי להקנות מעמד של קדושה לקו הגבול המוכר.
שליטת ישראל ברצועת הביטחון בלבנון, למרות מחירה הכבד בחיי לוחמים, הייתה התקופה היחידה שבה נשמר ביטחונם של תושבי הצפון. הנסיגה החפוזה הביאה להתעצמות חיזבאללה
הנגזרת הלבנונית של התפיסה הזאת מחייבת אותנו לנקוט שני מהלכים במקביל. המהלך הראשון הוא הצבאי. צה"ל צריך לשקול מחדש השתלטות על מרחב אבטחה בדרום לבנון – לא להיתקע במושגי העבר, אלא לעצב מרחב אבטחה דינמי וגמיש בהתאם לשיקולים מבצעיים. עלינו לגרום לפינוי האוכלוסייה ממרחב זה באופן שיאפשר לנו פעילות עצימה, ללא פגיעה בתושבי האזור, וחשוב מכך – מבלי שצה"ל יחזור לדפוס ההתבוססות בבוץ הלבנוני. השליטה במרחב תבטיח מניעת סכנת פלישה של כוח רדואן ליישובי הצפון וירי נ"ט לעברם. במקביל צריך צה"ל להמשיך ולכתוש את היכולת הרקטית של חיזבאללה בעומק לבנון ולפגוע בשדרת מנהיגיו. הדבר יסב לארגון פגיעה אנושה שתלך ותתעצם בהמשך לחנק צינור החמצן האיראני שהוזרם לארגון הטרור.
שילוב הדברים יכול להוות פתח לשינוי היסטורי של המציאות בגבולנו הצפוני, כזה שייתן סיכוי למאמץ המדיני שאת ניצניו אנחנו רואים כעת בהצהרות נשיא לבנון, ביוזמות הבינלאומיות וגם בהכנסתו המחודשת של רון דרמר לניסיונות התיווך. כל אלה יוכלו להתכנס בעתיד להסכם בין המדינות.
אלא שהפעם, בניגוד לעבר, על ישראל לוודא שפירוק חיזבאללה מנשקו יובטח עוד בטרם תיושם הפסקת האש. עד אז יש להכניס את ההסכם שעשוי להתגבש למגירה ולהוציא אותו ממנה רק כאשר נבטיח את ביטחון תושבי הצפון.
תא"ל (מיל') דני ון בירן הוא קצין מילואים ראשי לשעבר ויו"ר תנועת "נקראים לדגל"
