צריך לדבר על חוסן. או יותר נכון - על השימוש במילה הזו לטובת ציפוף שורות ומשטור. שימוש שמטרתו לבלבל אותנו במקרה הטוב, ולעוור אותנו כליל במקרה שמודגם כעת במלחמת שאגת הארי.
במקור, חוסן מוגדר כיכולת של מדינה וחברה להתמודד עם משבר חריף. כשבוחנים אותו, מתייחסים לחוסן חברתי-אזרחי, חוסן מוסדי-מדינתי, חוסן כלכלי וחוסן פסיכולוגי-תרבותי. האחרון מתמקד ביכולת של חברה לשמור על מורל, זהות ונרטיב קולקטיבי בזמן מלחמה ואחריה, ובמלחמה הנוכחית, שמגיעה אחרי רצף מלחמות שיכלו להיכנס תחת השם "מלחמת ההתשה" לו היה פנוי, נראה שמתמקדים בו ביתר שאת. לשלטון, בגיבוי מלא של חלקים בתקשורת, מאוד חשוב שאזרחי ישראל יהיו מרוצים מחיים תחת אש. בתוך חרדה קיומית, בתיבול היעדר מסגרות לילדים, הורים שנדרשים לחזור לעבוד וכאלה (נשים, לרוב) שמשלמות את המחיר על הקוקטייל הזה, נדרשים אזרחי ואזרחיות ישראל להביע "חוסן", כלומר להשלים עם המציאות. אם אין השלמה לפחות חייכו, אם אין חיוך אז לפחות הכרת תודה לראש הממשלה, לצה"ל, למדינה הזו ששומרת על רובנו בחיים למרות הכל. היא לא חייבת, את זה כבר למדנו.
בעוד ההיגיון האנושי אומר לכעוס, לזעוק, לדרוש מההנהגה תשובות לשאלות בסיסיות כמו תאריך סיום למלחמה, מתווה פיצויים ואסטרטגיה עתידית - ההמלצה מלמעלה היא אחרת. שאלות, דרישות וכעס זה לא חוסן, אומרים לנו, נהפוך הוא; זה מפריע לתותחים לרעום וגרוע מכך - זה עלול להביא לשינוי. אולי למציאות שבה התותחים לא ירעמו, ואז הילדה סתם תתחיל שנה בגן או בבית הספר ותסיים אותה ברצף, כמו ילדה בשווייץ. ומי רוצה להיות שווייץ, מדינה של אזרחים שלא יודעים כמה חוסן יש בהם כי הם חיים במציאות משעממת של שפיות? שחיים על גבינה במקום על החרב? גלו חוסן, כלומר סתמו.
כך הפך החוסן ממחמאה על יכולתו של הציבור לתפקד תחת לחץ קיצוני לדרישה לדכא פחדים, כעס וביקורת. לפקודת נרמול מצב בלתי פוסק של הרג ומלחמות; לשגרה שבה קמים בבוקר, קוראים על ירון ואילנה משה, זוג בני 70 מרמת-גן שנהרגו בלילה מטיל איראני, ומיד ממהרים לחבר את הילד לזום הכיתתי כדי שילמד קצת חשבון. כשהוא יבקש לעשות חשבון כאזרח, יגידו לו שאין בו חוסן.
רתם איזקצילום: זהר שטריתחוקרים בעולם כבר הזהירו מפני חוסן ככלי למשטור חברתי. במקום שהמדינה תידרש לספק ביטחון, אזרחיה נדרשים להסתגל לחיים ללא ביטחון. מי שלא מסתגל, מי שאומר בקול שכל הטוב הזה הוא בעצם רע לתפארת - נתפס כמפונק וכאנטי-פטריוט.
ואולי בכלל חוסן זו היכולת לדרוש שינוי. להגיד שככה אי-אפשר להמשיך. שמגיע לנו יותר. שהנהגה שדורשת מהאזרחים להסתגל לרע היא הנהגה רעה. חוסן שבו אין השלמה עם מצב שאסור להשלים איתו, אלא מבט מפוכח לעתיד, ואומץ לבחור אחרת.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.03.26
