הגרף הופיע השבוע בכל מקום, ולצידו המסקנה. מהירה, נוחה ומוטעית. רק 13% מהאמריקאים בגילאי 18-34 מחזיקים היום בעמדה חיובית כלפי ישראל, לעומת 26% ב-2023. המסקנה שנגזרה באופן אוטומטי: ישראל איבדה דור שלם. הפעולה הצבאית בעזה גרמה לזה. ביבי גרם לזה. שנו מדיניות, שנו פנים, ואולי תחזירו את הצעירים.
זה לא ניתוח. זו בהלה שמחפשת עלה תאנה סטטיסטי ומצאה אותו בסקר של NBC. אלא שמתאם סטטיסטי בין שני נתונים אינו קשר סיבתי. בנוסף, כמעט שאין אף תופעה חברתית שניתנת להסבר על ידי משתנה אחד בלבד. זה שיעור ראשון בסטטיסטיקה, ודווקא בגלל שהנושא חמור, דחוף ומייצג איום של ממש על הביטחון הלאומי הישראלי בטווח הבינוני והארוך, חובה לעשות את העבודה הנכונה. אם נאבחן לא נכון, נבנה מענה שגוי. אז לפני שמגבשים מדיניות על בסיס גרף אחד, כדאי לשאול שאלה פשוטה: מה עוד קרה לצעירים האמריקאים באותה תקופה? האם יש משתנים מתערבים שיכולים לספק הסבר טוב יותר?
סקר גאלופ עוקב כבר 25 שנה אחרי מדד אחד: עד כמה האמריקאים גאים להיות אמריקאים. ב-2001, 87% מהדמוקרטים ענו "גאה מאוד" או "גאה ביותר". היום: 36%. ירידה של 51% בדור אחד. הרפובליקאים, לשם השוואה, נשארו יציבים לחלוטין לאורך כל התקופה ועומדים על 92%.
זה לא נתון שולי. זה שינוי תרבותי עמוק. חלק ניכר מהאמריקאים הצעירים, בעיקר אלה שמזדהים עם השמאל הדמוקרטי, עברו תהליך של ניכור מהרעיון הלאומי עצמו. ניכור מאמריקה, מהפעלת כוח, מהמוסדות שלה, מהנרטיב ה"מנצח" שלה. לא מישראל בלבד. מכל מה שנתפס כביטוי של כוח לאומי, של ריבונות, של מדינה שמגינה על עצמה בכוח צבאי.
כשמבינים זאת, הגרף הצהוב נקרא אחרת לחלוטין. ירידת התמיכה בישראל בקרב צעירים אמריקאים אינה בהכרח אך ורק תוצאה של מה שישראל עשתה בעזה או מבצעת באיראן. היא ביטוי של מגמה ארוכת שנים שבה ישראל כמדינה יהודית, ריבונית, צבאית, הפכה לסמל של כל מה שהשמאל האמריקאי הצעיר מרגיש אי-נוחות איתו. לא משנה מי עומד בראשה. לא בהכרח בגלל ביבי.
בדקתי בארכיון המדינה מתי ישראל החלה להתמודד ברצינות עם אתגר הלגיטימציה הבינלאומי. המחקר הקצר שערכו חבריי עלה על מסמך שצריך לערער כל מי שמאמין שמדובר בתופעה חדשה
כדי לבקר את החשיבה שלי עצמי, הסתייעתי בכמה חברים באקדמיה הישראלית ובדקתי בארכיון המדינה מתי ישראל החלה להתמודד ברצינות עם אתגר הלגיטימציה הבינלאומי. המחקר הקצר שערכו חבריי עלה על מסמך שצריך לערער כל מי שמאמין שמדובר בתופעה חדשה: דין וחשבון שהגישה ועדת בדיקה ממשלתית לוועדת השרים לעניני הסברה בדצמבר 1969 – 500 יום לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. ממשלת גולדה מאיר, לא ממשלת נתניהו.
הנה מה שכתוב שם: "ערב מלחמת ששת הימים הגיעה האהדה לישראל לשיאה. מאז ניצחוננו נראה כי חלה ירידה מסוימת באהדה זו". ועוד: "מדינת ישראל המנצחת במערכות צבאיות מפסידה בהתמדה וברציפות במערכת ההסברה. נוצר פער בין תדמיתנו בעיני עצמנו לבין תדמיתנו בעיני דעת הקהל העולמית, אשר מקורו בשינוי בדעת הקהל העולמית ובציפיות המופרזות של תושבי ישראל לגבי יכולתנו להשפיע על דעת הקהל העולמית. פער זה גורם ליצירת הדימוי של 'מחדלי הסברה'".
הוועדה, שכללה 52 עדים, התכנסה ל-19 ישיבות וממצאיה הוגשו לאחד והיחיד, אבי הדיפלומטיה הריבונית של ישראל, אבא אבן, מנתחת בקור רוח את הכוחות העוינים. ומה שמדהים הוא הדיוק שבו היא מתארת עולם שנראה כמו עולמנו היום. "ההסברה הישראלית נתקלת בקשיים הרציניים ביותר בקרב חוגי השמאל למיניהם", כותבים מחברי הדו"ח. הם ממשיכים לבצע אבחנה עוד יותר מדויקת בין השמאל לשמאל החדש: "השמאל החדש אינו תנועה מאורגנת, אך אנשיו מרכזיים בחוגים אינטלקטואליים המאתגרים את ישראל. (זוהי קבוצה ללא) אידיאולוגיה קונסטרוקטיבית. היא מבוסס על שלילת הקיים ועל הזיות ערטילאיות לגבי העתיד". ממש הגדרה קולעת לתרבות ה"ווק" של ימינו.
נקודה שלישית וחשובה שחקרו חברי הוועדה היא עבודת הדה-לגיטימציה הערבית-סובייטית. על הכסף הערבי נכתב: "לפי מספרים שהוצגו לפני הוועדה, מגיע התקציב הגלוי של ההסברה הערבית ב-1969 לסכום של 50 מיליון דולר". 50 מיליון דולר ב-1969 שווים במונחים של היום לכ-400 מיליון דולר, שנועדו לממן קתדרות, ארגוני סטודנטים, כנסים ופרסומים. ממש מזכיר את דיפלומטיית החשבוניות של קטאר המודרנית.
מחברי הדו"ח מונים ארבעה מחוללים סיבתיים שפוגעים באהדה לישראל: היא מצויה במחנה המערבי; היא תוצר של מדיניות אימפריאליסטית; היא נישלה עם אחר מאדמתו; היא מדינה דתית, גזענית ושוביניסטית.
בסיום הדו"ח נקראת ממשלת ישראל להקים "רשות הסברה" ולהקצות לה משאבים שייטיבו להתמודד עם המשאבים הערביים-סובייטים ועם ארבעת המחוללים הסיבתיים שנמצאו במחקר
בסיום הדו"ח נקראת ממשלת ישראל להקים "רשות הסברה" ולהקצות לה משאבים שייטיבו להתמודד עם המשאבים הערביים-סובייטים ועם ארבעת המחוללים הסיבתיים שנמצאו במחקר.
בחזרה לימינו. המשמעות האנליטית ברורה: יש להבחין בין שלוש שכבות סיבתיות שונות, שמעורבבות בשיח הציבורי לכדי עיסה אחת. השכבה הראשונה היא טקטית: פעולות ספציפיות של ישראל שניתן לבקר, להסביר, לשנות. מדיניות, בחירות מהותיות של מובילי הקואליציה, אלימות יהודית ביהודה ושומרון. זו השכבה שבה מתמקד כל השיח הנוכחי. השכבה השנייה היא אסטרטגית: עשורים של השקעה ערבית-איראנית בעיצוב נרטיב, מימון קתדרות, חדירה לאקדמיה ולמוסדות תקשורת. זו שכבה שקשה יותר לשנות, אבל ניתנת להשפעה. השכבה השלישית היא מבנית: שינוי ערכי עמוק בדמוקרטיות הליברליות המערביות, ניכור מלאומיות ומכוח מדינתי כערך. ניכור שהועצם, כך על פי שורת מחקרים, על ידי מניפולציה זרה של הרשתות החברתיות בארצות הברית, טיקטוק במרכזן. ישראל היא קורבן בולט שלה, לא הגורם.
הטעות האנליטית והמדינית היא לענות על השכבה השלישית בכלים של השכבה הראשונה. לא שינוי של ממשלה, לא החלפת דובר, לא הנחיה של הצבא לפעול אחרת יגרמו לצעיר אמריקאי שאינו גאה במדינתו שלו לחבב לפתע מדינה לאומית יהודית שנלחמת באויביה. הקשר הסיבתי פשוט לא עובד ככה.
זה לא אומר שאין עבודה לעשות. להפך. אבל העבודה הנכונה שונה: להבין לעומק מה מניע את השינוי הערכי בדור הצעיר במערב; לזהות אילו סגמנטים בתוך אותו ציבור עדיין ניתנים להשפעה, ועם איזה מסרים; להשקיע במוסדות ובפלטפורמות שבהן מתעצב הנרטיב לטווח ארוך; לא לנסות לנצח היכן שהמבנה האסטרטגי אינו מאפשר זאת. ייתכן שדווקא רכישת טיקטוק על ידי משפחת אליסון האמריקאית תתגלה כמהלך החשוב ביותר של ההתמודדות עם השכבה השלישית.
הלקח האמיתי, מ-1969 ועד 2026, הוא שהאתגר אינו אתגר הסברה. הוא אתגר של למידה מתמדת ויסודית ויצירת תנועות רעיוניות במרכזי כוח עולמי
הלקח האמיתי, מ-1969 ועד 2026, הוא שהאתגר אינו אתגר הסברה. הוא אתגר של למידה מתמדת ויסודית ויצירת תנועות רעיוניות במרכזי כוח עולמי. ישראל לא תהיה אהובה על ידי כולם. אף מדינה שמגינה על קיומה לא אהובה על ידי כולם. השאלה הנכונה אינה "כיצד נהפוך לאהובים", אלא "כיצד נבנה קואליציות עם מי שיכול להיות שותפנו, ונפסיק לבזבז אנרגיה על מי שלא יהיה".
הכי טוב שאפשר להשיג כאן הוא להחליף סט של בעיות קשות בסט של בעיות שניתן להתמודד איתן בקלות יתרה, ולהבין שזה אתגר מתמשך שיפשוט וילבש צורה חדשה מדי דור.
