בנסיבות כואבות יצא לי לשהות בחניון התת-קרקעי ברמב"ם שהפך לבית חולים. כמה שעות לאחר שהגעתי ניגשה אליי אישה שבעלה שכב במיטה הסמוכה, אמרה שהיא חייבת לצאת, שהאוטובוס האחרון לחדרה עוזב עוד מעט, ושאלה אם אוכל להשגיח גם על בעלה. הבן שלי, אמרה, יגיע עוד כשעה. אמרתי שכמובן אעשה את זה והיא יצאה. כמה ימים אחר כך היא חיבקה אותי חזק כמו שמחבקים בן משפחה אהוב ואמרה שהיא משתתפת בצערי על האובדן.
חשבתי עליה כשהתפרסמו נתוני מדד האושר העולמי לשנת 2025, שחשפו כי ישראל נמצאת במקום ה-8. ירדה, אמנם, מהמקום החמישי שהייתה בו לפני שנה, אבל ממשיכה לשמור על מקומה בעשירייה הראשונה. וחשבתי עליה במיוחד נוכח ההסבר שהמדד אינו עוסק באושר רגעי או בתחושת שמחה חולפת, אלא בהערכת חיים כוללת הנוגעת גם לשאלות עד כמה אנשים מרגישים שחייהם משמעותיים, עד כמה הם חווים תמיכה חברתית ומה מידת המחויבות ההדדית בסביבת החיים שלהם. לא היה לאשה הזו בחניון של רמב"ם ספק שאני אעשה את מה שהיא ביקשה, ושאני אמלא את התפקיד באמונה למרות שנסיבות החיים הפגישו אותנו רק כמה שעות קודם לכן.
רק אתמול, בעיצומה של אזעקה ברמת השרון, איש אחד לא רק קרא לנו למיגונית הקרובה, הוא גם חיכה שנחבור אליו כדי להוביל אותנו בבטחה אליה
אז נכון, ישראל נמצאת כבר שנתיים וחצי במלחמה קשה, שהחלה בטבח ה-7 באוקטובר שקרע את המדינה לגזרים, שהוביל לאובדן אמון במקבלי ההחלטות והעמיק את השסע הפנימי. אבל במקביל, רק אתמול, בעיצומה של אזעקה ברמת השרון, איש אחד לא רק קרא לנו למיגונית הקרובה, הוא גם חיכה שנחבור אליו כדי להוביל אותנו בבטחה אליה. וכמה שעות אחר כך, אנשים שהיו במרכז מסחרי בעיר ירדו בשקט למרתף תת-קרקעי ששימש סוג של מקלט, פינו מקום למבוגרים, סייעו למי שהתקשה במדרגות.
האושר, מקובל לומר, הוא עניין של בחירה. יש קבוצות בווטסאפ, מימין ומשמאל, שהן מכונות רעל בפני עצמן, גם אם הן קטנות. כאלו שמהדהדות, כמעט הייתי אומרת בחדווה, כל דבר רע שנקרה על דרכן. חלקן גם גאות בכך. ויש קבוצות שמרחיבות את הלב, שמפנות מתנדבים למקומות שבהן יש מי שזקוק לעזרה. שמארגנות משלוחי אוכל, מסירת בגדים, מסייעות לנשות המילואימניק'ים, שפותחות את היד ואת הנשמה. ומי שעושה טוב, רואה טוב. ומי שרואה טוב, הוא זה שמציב את ישראל, למרות הכול, במקום ה-8 במדד האושר העולמי. לפני, שוויץ, למשל.
