שלושה שבועות מתחילת המערכה בין ישראל וארצות-הברית לבין איראן, מתחדד הצורך בגישה זהירה בהערכת המצב לנוכח דיווחים הנעים בין אופטימיות שלפיה הרפובליקה האיסלאמית מצויה על סף קריסה ויכולותיה הצבאיות הושמדו, לבין תחזיות על מלחמת התשה ממושכת, שבסופה נתייצב אל מול משטר קיצוני ומסוכן אף יותר. לא זו בלבד שקשה לגבש הערכות חד-משמעיות בעיצומה של מלחמה, במיוחד לנוכח ההאפלה התקשורתית באיראן, אלא שגם לא ניתן לדעת מתי תסתיים, מהם המהלכים הצבאיים הצפויים בהמשך המערכה וכיצד ישפיעו על השחקנים השונים.
סוגיית המצב הפנימי באיראן היא המורכבת ביותר להערכה. היא כרוכה בשורה ארוכה של משתנים: חוסן המשטר, תפיסת המציאות של הנהגתו, יכולות הפיקוד והשליטה, מצב הרוח הציבורי ויכולת ההתארגנות של מחאה פוטנציאלית. מה שברור הוא שבשלב זה אין כל אינדיקציה לכך שהמשטר קרוב לנקודת שבירה או מוכן לפשרות כלשהן. אדרבה, אם בתחילת המערכה נדמה היה כי יעדו המרכזי הוא הישרדות, הרי שכעת נראה כי הוא חותר לנצל את המלחמה כהזדמנות אסטרטגית – הן כדי למנוע תקיפות עתידיות נגדו והן כדי לעצב מחדש את הסדר האזורי. במסגרת זו, איראן שואפת לעודד את מדינות המפרץ לשים קץ לנוכחות הצבאית האמריקאית באזור ולכונן הסדרים אזוריים על בסיס הכרה במעמדה האזורי וביכולת ההיזק שלה.
לצד זאת, המשטר מפגין עד כה יכולת הסתגלות לגל החיסולים בצמרת. אין עדות לאובדן שליטה של כוחות הביטחון, לרבות הבסיג' וכוחות ביטחון הפנים, אשר ממשיכים לפעול ואף להתאים את עצמם למציאות המשתנה, למשל באמצעות העברת פעילותם מהמיפקדות ומהבסיסים שהותקפו למוסדות אזרחיים ושינויים באופן הפעלת הכוח. במקביל, נמשכים ואף מתגברים מעצרים והוצאות להורג של אזרחים המואשמים בריגול או בשיתוף פעולה עם אויבי המשטר. גם אירועים רגישים מבחינה ציבורית, כדוגמת "פסטיבל האש" שצוין ביום רביעי האחרון שלפני השנה האיראנית החדשה (נורוז), עברו ללא אירועים מיוחדים, למעט תקריות בודדות בין מפגינים לכוחות הביטחון.
עם זאת, אין להמעיט בחשיבות חיסולם של בכירי המשטר. דמויות מפתח בעלות ניסיון והשפעה, ובראשן המנהיג עלי חמינאי ומזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עלי לאריג'אני, אינן ניתנות להחלפה בקלות. לא ברור עד כמה מוג'תבא חמינאי, שלפי הערכות ממשיך לתפקד חרף פציעתו, מצליח לאכוף ביעילות את שלטונו. יתר על כן, ישנן אינדיקציות למתחים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי וכן לקשיים גוברים בשימור שרשרת פיקוד יעילה. השאלה המרכזית היא האם ומתי תגיע נקודת השבירה שעשויה לערער את יציבות המשטר ולהוביל לקריסתו מבפנים.
גם הסנטימנט הציבורי קשה להערכה. ישנם סימנים ראשונים לביקורת גוברת מצד הציבור, לרבות מבקרי משטר, כלפי ישראל וארצות-הברית על רקע המשך התקיפות, ובמיוחד הפגיעה בתשתיות לאומיות הנתפסת בעיני חלק מהציבור כביטוי למלחמה נגד איראן ולא רק נגד המשטר
גם הסנטימנט הציבורי קשה להערכה. ישנם סימנים ראשונים לביקורת גוברת מצד הציבור, לרבות מבקרי משטר, כלפי ישראל וארצות-הברית על רקע המשך התקיפות, ובמיוחד הפגיעה בתשתיות לאומיות הנתפסת בעיני חלק מהציבור כביטוי למלחמה נגד איראן ולא רק נגד המשטר. סוציולוג איראני המזוהה עם המחנה הרפורמיסטי הזהיר בימים האחרונים כי אזרחים רבים, שבעבר היו בין מתנגדיו החריפים של המשטר וראו במדיניות החוץ שלו גורם מרכזי לבעיות הכלכליות במדינה, שינו את דעתם ופיתחו שנאה עמוקה כלפי הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו.
עם זאת, אין להפריז במשמעות מגמה זו. ניסיון העבר מלמד כי המחאה הציבורית עשויה להתחדש, במיוחד לנוכח חוסר יכולתו של המשטר - החלש יותר מתמיד - לספק מענה למצוקות האזרחים, אף כי קשה להעריך האם ומתי תתחדש המחאה, ובעיקר האם תצליח הפעם לחולל שינוי של ממש.
בסוגיית הטילים, נראה כי הפעם נעשה מאמץ שיטתי יותר לפגוע לא רק ביכולות השיגור אלא גם בשרשראות הייצור במטרה לעכב את שיקום המערך בתום המערכה. אף שאין בכך ערובה למניעת שיקום עתידי - במיוחד אם חלק מהטילים והמשגרים רק נוטרלו (כלומר נותרו במנהרות התת-קרקעיות החסומות) ולא הושמדו - מדובר בפעולה שעשויה להאריך משמעותית את פרק הזמן הדרוש לכך. בינתיים, העלייה בימים האחרונים בהיקף השיגורים מאיראן מעידה כי היא מסוגלת להמשיך לשגר טילים - לכל הפחות בהיקף הנוכחי - למשך שבועות ארוכים נוספים.
תוכנית הגרעין מוסיפה להיות מקור דאגה מרכזי. כל עוד נותרו בידי איראן יכולות משמעותיות, ובראשן מאות קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז, קיים סיכון ממשי להאצה מחודשת של התוכנית בתום המלחמה. אם לא יימצא פתרון מבצעי או מדיני, שיביא להוצאת רכיבים גרעיניים קריטיים מהמדינה או להשמדתם, עשוי המשטר בהנהגת מוג'תבא ומשמרות המהפכה, שאינם מחויבים בהכרח לתפיסה של מדינת סף גרעינית ומשוחררים מפסק ההלכה שיוחס לחמינאי האב ואסר על פיתוח נשק גרעיני, להחליט על שינוי דוקטרינת הגרעין ועל פריצה לנשק גרעיני.
לבסוף, סוגיית האנרגיה הפכה למוקד עניין מרכזי. איראן זיהתה את הפוטנציאל הטמון בשימוש בקלף זה באמצעות שליטתה במצרי הורמוז, הפגיעה בתשתיות האנרגיה במדינות האזור והשפעתה על מחירי הנפט. מבחינתה, מדובר בקלף אסטרטגי המאפשר להאריך את המלחמה עד להשגת ערבויות שיספקו את האינטרסים שלה, תוך גביית מחיר כלכלי כבד מהמערכת האזורית והגלובלית.
התקיפה הישראלית בשדה הגז בדרום איראן הוכיחה שוב שטהרן אינה מתכוונת לוותר על קלף זה ואף מוכנה להסלים את המצב אף יותר. עם זאת, לא ברור עד כמה איראן תוכל לממש אסטרטגיה זו לאורך זמן. אם ארצות-הברית תהיה מוכנה לשאת בסיכונים הכרוכים בפעולה צבאית נרחבת יותר - ייתכן שתוך שימוש בכוח קרקעי ובמחיר הארכה אפשרית של משך המלחמה - עשויה להתפתח הזדמנות לצמצם לאורך זמן את יכולתה של איראן לאיים על שוק האנרגיה העולמי.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.26
