טוב עשה נתניהו כשהגדיר בשבוע שעבר את יעדי המלחמה נגד איראן בסדר הזה: השמדת תוכנית הגרעין וארסנל הטילים הבליסטיים, ולצידם (במקום השלישי) יצירת תנאים שיאפשרו לעם האיראני להשתחרר מהמשטר האיסלאמי. אולם בעוד שני היעדים הראשונים ברורים יחסית ובמידה רבה ניתנים למדידה, השלישי עמום, בעיקר בהקשר להישג הנדרש וללוחות הזמנים למימוש.
הפער בין היעדים מתכתב עם בעיית יסוד שנחשפה במלוא עוזה ב-7 באוקטובר ומתקיימת גם עתה: מצד אחד, יש לישראל עליונות צבאית המבוססת על יתרון טכנולוגי ומודיעיני, לצד תעוזה ותחבולה, שמניבות הישגים דרמטיים. מהצד האחר, ניכרת חולשה מתמשכת בפענוח כוונות והגיון האויב, שמלווה בהתעקשות לעצב מציאות על בסיס אותו חוסר הבנה של "האחר", ולא פעם תוך המרת אסטרטגיה מפוכחת בפנטזיות. במסגרת זאת בולטת האמונה ביכולת לעצב מדינות באזור באמצעות הכתרת מלכים, יצירת אליטות חלופיות והנדוס תודעה. הרפתקאות אלה מסתיימות תמיד רע, לא נלמדות כראוי, וסוללות דרך למיזמים כושלים חדשים.
הסכנה המתמדת הנגזרת מאותו ליקוי היא היקלעות למערכות ארוכות מכפי שתוכנן – והסתבכות. זאת, בעיקר כשלא מתממשת הכרעה מהירה וברורה, מה שגורר להציג הבטחות בלי תאריך מימוש שמצדיקות את ההמתנה, למשל "כפסע לקראת ניצחון", "סימני שבירה גוברים" ו"על סף תפנית דרמטית", כפי שנטען בהקשר לפרויקט ה-GHF או כשצץ חזון טראמפ להעתקת הפלסטינים מעזה.
למרות המכות הקשות שספג המשטר האיראני, לא ניכרים בקרבו, עד כה לפחות, סימני התערערות. "עריפת" קודקודיו טראומטית עבורו, אך לא גורמת להתמוטטות הגוף (לקח שניתן היה ללמוד גם מחמאס וחיזבאללה) וגם אין עדות לשבירת מחסום הפחד בקרב האזרחים. מצב זה מחייב לשאול כמה זמן צריך להמשיך בתקיפת יעדי המשטר עד שיוגדר כי נוצרו תנאים מתאימים למימוש מהפכה, והאם זו אמורה להתרחש במהלך המלחמה, בעתיד הקרוב או הרחוק, ושמא הסיכויים לכך בכלל נמוכים. בהקשר הזה גם עולה שאלה לגבי מינון המאמץ המוקדש לשלושת היעדים. תצלומי פגיעות בעמדות ש"ג או במחסומים של הבסיג' מעלים תהייה האם נוכח חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנוצר לא היה כדאי להתמקד בווידוא או בהעמקת הפגיעה במתקני הגרעין, הטילים והתעשיות הצבאיות.
בתווך מסתמן פער הקשור לשורשי מחדל 7 באוקטובר ולעובדה שמעולם לא תוחקר כראוי. ההישגים הדרמטיים של מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי", לצד הפגיעה הקשה בחיזבאללה, מומשו במידה רבה בזכות היתרונות הטכנולוגיים, אותם אלה שההתמכרות אליהם על חשבון הבנת הגיון האויב הייתה משורשי אותו מחדל. ההישגים הצבאיים הדרמטיים גורמים למסגור מחדלי העבר כמנת חלקם של אלה שהיו בתפקיד ב-7 באוקטובר (במערכת הביטחון, ופחות בזו המדינית שלא תיחקרה עצמה), תוך הצנעת טעויות שצצות על הדרך וממחישות פער מתמשך בנוגע להערכת כוונות האויב, למשל התגובה החריפה של איראן בעקבות חיסול מוחמד רזא זהדי, בכיר במשמרות המהפכה, באפריל 2024 (בניגוד להערכות שגובשו בישראל), וכן השיקום המהיר מהצפוי של חיזבאללה והמעורבות העמוקה שלו במערכה הנוכחית, במקום להיות מורתע או "לדעוך".
העימות המתמשך אינו נטול מסגרת זמן. חשוב לנצל את ההזדמנות הנדירה – שבמידה רבה התהוותה היות שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי כרגע – ולרכז מאמץ בגרעין ובטילים, תוך הפחתה בזה המושקע בערעור המשטר
העימות המתמשך אינו נטול מסגרת זמן. חשוב לנצל את ההזדמנות הנדירה – שבמידה רבה התהוותה היות שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי כרגע – ולרכז מאמץ בגרעין ובטילים, תוך הפחתה בזה המושקע בערעור המשטר, יעד שכאמור אין כל דרך לדעת אם יישא פרי או לא, מתי ואיך בדיוק. הגישה הזאת הכרחית בעיקר נוכח התרחיש החמור שהכרחי למנוע, לפיו המשטר האיסלאמי ישרוד את המערכה, ואחריה יחתור להסתער על פיתוח נשק גרעיני.
הציבור בישראל מפגין חוסן עמוק מאז 7 באוקטובר, לרבות במערכה הנוכחית, ומעניק אשראי להנהגה בקידום מהלכים צבאיים. עם זאת, הוא מבקש, ובצדק, שיתנהל עימו שיח כן ובוגר, ולוודא שההנהגה פועלת באופן מפוכח. לכן, מומלץ שבכירים ישתמשו כמה שפחות בסיסמאות חלולות או בתיאורים משיחיים כמו "שעת נס" ו"עת גאולה", שמעלים חשד לאי-קריאה מדויקת של המציאות. בנוסף, מומלץ להבהיר שנוכח טבע המערכות והאויבים כיום – ישויות אידיאולוגיות קנאיות שלא מוכרעות גם לאחר תבוסות קשות – אין סבירות לחיסולן המלא ולניצחון מוחלט. תמורות במזרח התיכון לא מושגות באמצעות אכיפה ועיצוב חיצוניים, אלא בעקבות מהפכות פנימיות, וגם אז לא בהכרח עולים גורמים ידידותיים לישראל, כפי שמלמדת סוריה של א-שרע.
ומילה אחרונה ומתחייבת לגבי הקושי לנהל כיום שיח ענייני בסוגיות מדיניות שלציבור יש זכות להביע לגביהן עמדה ולא רק לשמש "להקת עידוד". כל הטוען שדרישה לתשובות מההנהגה לגבי אסטרטגיה היא מפגן פסימיות, ביטוי להיעדר התקפיות או אי-הבנת גודל הרגע ההיסטורי, מומלץ שייזכר מה נאמר (או הוא עצמו אמר) ערב 7 באוקטובר בהקשר למדיניות שננקטה כלפי חמאס. גם אז הוכתרו הביקורת והשאלות כ"חמיצות", בעוד רעיונות כמו "הסדרה כלכלית בעזה" תוארו כיוזמה יצירתית. "המבסוטיזם" שלפני 7 באוקטובר הפך לאופוריה, ושני אלה הם האיומים האמיתיים מבית – לא הדרישה לאסטרטגיה מפוכחת, לתחקור כשלים וללימוד מהעבר.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
למרות המכות הקשות שספג המשטר האיראני, לא ניכרים בקרבו סימני התערערות. "עריפת" קודקודיו טראומטית עבורו, אך לא גורמת להתמוטטות הגוף, וגם אין עדות לשבירת מחסום הפחד בקרב האזרחים
