הקמפיין נגד השמעת כל סוג של טענה/תלונה/תהייה בעניין המלחמה התחיל הרבה לפני שראש הממשלה ביקש מהציבור בשבוע שעבר "פשוט להתעלם מערוצי הדכדוך", אבל הפך מאז לנדבך עוד יותר מרכזי בדף המסרים של נציגי השלטון ושלל התועמלנים שלו בתקשורת. אפילו בזמן שהחלו להתבהר ממדי הפגיעות בדימונה ובערד, למשל, בערוץ 14 המשיכו לעסוק באובססיביות ב"אולפני הדשדוש". אצל אילה חסון, בשידור הציבורי, הכריז סא"ל (במיל') מרקו מורנו ביום חמישי ש"יש חלקים בתקשורת הישראלית שהם פשוט פושעים". בשבת הוא כבר העביר מסר בשידור למנכ"ל התאגיד, גולן יוכפז, לפיו "הפאנל הזה, הוא מאוד חשוב לו עם ישראל, חיילי ישראל". כנראה בניגוד לפאנלים בשאר התוכניות בערוץ ובכלל.
על פניו אין בזה הרבה חדש, שכן זהו חלק מהמודל הפוליטי והעסקי מאחורי פריחת הפופוליזם: סימון "פושעים", הפרדתם מ"עם ישראל" ו"חיילי ישראל" ובעצם יצירת אווירה שבה אסור להתלונן על לילות ללא שינה, ילדים במצב ריקבון מתקדם, מצוקה כלכלית, עומס המילואים, מחיקת התרבות (כן, בחברה חפצת חיים זה בהחלט משהו להתאבל עליו) וכמובן הדבר הקטן הזה שנקרא פחד מוות. חשוב להגיד, שגם אם המלחמה הייתה מנוהלת על ידי ממשלה שלא הייתה אחראית למחדל הגדול בתולדות המדינה, הזכות לדרוש תשובות לא הייתה נעלמת. בהינתן שאלה אותם אנשים כבר שנתיים וחצי, הטירוף הוא לשבת בצד ולשתוק (או להגיד "תודה" מספיק פעמים כדי שגאוני ה"מלחמה דה-לוקס" יהיו מבסוטים).
אולם מה שהשתנה במלחמת איראן השנייה הוא חזרתה של הקואליציה בין האגף שלא טורח להסתיר את הדחפים הפאשיסטיים שלו, לבין אלה שרואים בעצמם נציגי הממלכה וה"ממלכתיות", שהמאפיין המרכזי שלהם הוא המיליטריזם: תמיכה אוטומטית ונלהבת בכל פעולה צבאית, זלזול בביקורת (צבאית ובוודאי אזרחית) והסתכלות על כל מי שמדבר (ובעיקר מדברת) על נושאים אזרחיים כעל חלק ממיעוט תימהוני. אתמול, למשל, פורסם באתר צה"ל מאמר מאת סרן (במיל') גל פרל, עורך כתב העת "בין הקטבים", שמתאר את המלחמה באיראן כגלישה ל"דינמיקת הסבבים" מול עזה וקובע כי "הגלישה לדינמיקה זו היא איוולת ממש". אם צריך להגיע לאתר צה"ל (!) כדי להיתקל באמירה כזאת, מה יגידו בתקשורת ה"חופשית".
אפילו בזמן שהחלו להתבהר ממדי הפגיעות בדימונה ובערד, למשל, בערוץ 14 המשיכו לעסוק באובססיביות ב"אולפני הדשדוש". אצל אילה חסון, בשידור הציבורי, הכריז סא"ל (במיל') מרקו מורנו ביום חמישי ש"יש חלקים בתקשורת הישראלית שהם פשוט פושעים"
שיתוף הפעולה בין הפופוליזם למיליטריזם לא היה מתאפשר כמובן אלמלא שובה של ההרמוניה בין הדרג הפוליטי והצבאי לאחר הפסקת האש החמוצה בעזה. מן הסתם, הרנסנס גם צפוי להסתיים בנסיבות דומות (טענות שהצבא "לא מספק את הסחורה" ומנגד תדרוכים על "היעדר מהלך מדיני משלים" וכד'), אבל עד אז נגרם נזק אדיר למערכת החיסונית הדמוקרטית, המעורערת ממילא. כך, למשל, מונצח מצב אבסורד: האגף הפופוליסטי מקדיש חלק ניכר ממרצו לקידום יוזמות מהפכניות, החל מריסוק מערכת המשפט ועד להבערת הגדה המערבית, ואילו האגף המיליטריסטי דורש מהציבור כולו לעזוב הכל בצד ולהתגייס למלחמה בלי "בכי ונהי" כמו שהגדיר זאת כתב צבאי בכיר בחדשות 12 - לא 14. ואז, כשהמערכה תיגמר והמיליטריסטים ירצו לצעוק על מה שהתחולל בינתיים בחזית הפנימית, זה יהיה גם מאוחר מדי ובעיקר לא אמין.
